Can Maaser money be given to someone that isn’t Jewish yet, but is very seriously in the process of conversion?

Please see here on our website. The same applies in this case.

Question 2:

I’m wondering if someone that is very seriously in the process of conversion, and keeps Torah and Mitzvos carefully, and is part of the Frum community, aren’t they considered different than a non-Jew on the street? (I mean specifically regarding Maaser).

Answer 2:

While they are considered different, and should be supported on some level, they are not part of the regular Mitzvah of Tzedaka. They are to be supported on a basic level, but not according with the regular requirements of Tzedaka, to give them all they require. Maaser money should not be used for this purpose.

 

Sources:

יל״ע, דהנה בגר תושב מצוה להחיותו. ( וראה ט״ז יו״ד ס״ב ססוסק״א שג״ת יצא מכלל העמים. וראה לקו״ש חכ״ו ע׳ 138-9 ובהערות שם. לקו״ש חל״א ע׳ 127 הערה 56).

אמנם, בראב״ד אסו״ב יד, ח, שבזה״ז אין מצווין להחיותו. וכ״ה שם ע״ז י, ו. וכן בריטב״א מכות ט, א משמע שרק בקיבלן בבי״ד מצווין להחיותו. וכ״ה בפשטות בדברי פירש״י ערכין כט, א. וראה גם מנ״ח מ׳ צג.

אבל,  כבר הבאנו בתשובה הקודמת מש״כ בשו”ת צמח צדק (יו”ד סי’ פג): הנה גר תושב הוא שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ושבע מצות כמ”ש במס’ ע”ז (דס”ד ע”ב), וע”כ הא”י עתה שמאמינים ביחוד הבורא, רק שאוכלים מאכלים  האסורים לנו, ואינן נמולים, אנו מצווים בהם וחי עמך כמו בישראל.  וכן בצפע״נ, נסמן בלקו״ש חכ״ו ע׳ 134, בדעת הרמב״ם, שגם שאינו מקבל בבי״ד או כשאין  היובל נוהג ואין מקבלין ג״ת, מצווין להחיותו. ובלקו״ש שם הערה *23, שכ״ה לכאו׳ בשו״ת הצ״צ הנ״ל. (ויתכן בטעם הספק, כי שמא נכתב מחמת הצנזורה).

  ולכאורה ה״ה – וכש״כ – במי שידוע לנו שקיבל עליו עול מצות אף שעדיין לא מל ולא טבל. (ולהעיר מתו״י יבמות מח, ב ד״ה זה גדר שבעומד להתגייר מותר לשבות. ובס״ח תרצ: היאך אפשר להאכילו נבילות וטריפות).

איברא, שלרמב״ן שכחת העשין טז, משמע שה״ז רק להצילו ממות ולא לפרנסו. וראה מגילת אסתר שם. אבל פשטות דעת הרמב״ם מלכים י, יב, שיש בו מצות צדקה. וגם הביא ילפותא מקרא דהחזקת ג״ת, בפ׳ בהר, בכלל הילפותות דמצות צדקה, הן בסהמ״צ מ״ע קצה (כהשגת הרמב״ן שם), והן בהל׳ מתנ״ע רפ״ז. ושם י, ז.

ואמנם, שם בהל׳ מתנ״ע כ׳ בהדיא: לעניי ישראל. וראה גם שם א, ט. וכן מצות הלואה ליתא בג״ת, כמפורש ברמב״ם ריש הל׳ מלוה ולוה. ולכאורה חייב בו מדין צדקה. וראה מנ״ח מ׳ סו, ב. והנסמן בהוצאת מכון ירושלים, בשולי המנחה שם. ולפ״ז צ״ל, שבאמת אין חיוב צדקה, והפסוק בפ׳ בהר, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, מתפרש באו״א, שיש להחזיק בישראל לפחות כג״ת (וראה רמב״ם זכי׳ ומתנה ג, יא. ובכת״י הובא שם: כלומר לא יהי׳ זה העני פחות מג״ת שהוא חי עמך. וכ״ה בסמ״ג ע׳ פב. וכ״כ במדרש החפץ ראה יד, כא) ולא שיש מצוה ממש להחזיק בג״ת.

אבל בדפוסים גרסו: לעניים. ובמנ״ח מ׳ תעט, ב, שיש רק קיום מ״ע של צדקה ולא ל״ת. ולכאו׳ גם בעשה, רק מצות וחי עמך ולא נתון תתן ופתוח תפתח. וראה גם שו״ת אג״מ או״ח ב, לג. יו״ד ח״ג בסוה״ס בחי׳ להל׳ רבית סי׳ קנט הע׳ א.

ומשמע גם שא״צ ליתן די מחסורו. וראה חי׳ הגרי״ז עה״ת פ׳ ראה, ודרך אמונה מתנ״ע ז, א בבה״ל ד״ה ונאמר, בדעת  הרמב״ם, שהמצוה רק כדי חייו שלא ימות. וכ״מ בפרשת דרכים דלקמן. אבל בתוס׳ ע״ז כ, א ד״ה ר״י, הובא שם, מוכח שצריך לפרנסו גם יותר מכדי חייו בצמצום. ושם בדרך אמונה שמ״מ א״צ לפי כבודו, ורק לפרנסו.

ויתרה מזו, באהלים למהרי״ל דיסקין הל׳ מגילה ע׳ תד, מסקפ״ל אם אפשר לצאת משלו״מ בג״ת.

ושו״מ בכנה״ג חו״מ תכה בהגב״י יב ד״ה וכתב, שבזה״ז שאין מקבלים ג״ת, אינו כישראל לזונו לפרנסו ולכלכלו ולהשקותו אבל נציל אותו בסכנת נפשות. ומדבריו מוכח שבג״ת גמור מצווה להחיותו בכל האופנים. ודלא כנ״ל.

אמנם, בגוף הענין, אין הכרח שג״ת עדיף ממי שעומד להתגייר. ואדרבה איפכא שמעינן, שהרי העומד להתגייר יכול לבטל ע״ז, כמפורש בע״ז סד, א, דכיון דדעתי׳ לאיגיורי ודאי בטלה. ולאידך ג״ת א״י לבטל שיצא מכלל גוים, ראה שם סד, ב. ואוי״ל, שג״ת עדיף כיון שקיבל עליו בבי״ד. אמנם, ברמב״ם ע״ז ח, ט לא התנה שצ״ל ג״ת, וכתב רק שאינו עוע״ז. וכן ישמעאלים א״י לבטל – ריטב״א ע״ז שם. וי״ל, שאם עבד לפנ״ז ע״ז צריך קבלה בבי״ד, משא״כ במי שמעולם לא עבד ע״ז. וא״כ בימינו שאין עוע״ז מצויים בינינו, דינו כג״ת, לענין זה עכ״פ.

ויש להעיר מדוגמתו, לענין קבלת צדקה מגוים, שמקבלין מב״נ, וכמפורש ברמב״ם מלכים י, י, שמחלקים אותה לעניי ישראל הואיל ומצויין להחיותו (וצע״ק השייכות). ולאידך, לא קיבלו מאיפרא הורמיז, ראה ב״ב י, סע״ב (אבל ראה שם ח, סע״א. וראה במכתב הרגצובי דלקמן מה שמיישב), אף שהיתה קרובה להתגייר, ראה נדה כ, ב ובפירש״י שם. וברשימות חו׳ קנט, בא׳ האופנים שם, כיון שלא קיבלה בפני ג׳ חברים, מפני מוראה של מלכות. וצ״ע בערוה״ש רנד, ג שכתב להיתר בגוים שבזמננו שאין עוע״ז, שמדוע לא קיבלו מאיפרא. ויש ליישב כנ״ל, שבעבר עבדה ע״ז. ובמכתב הרגצובי הנדפס שם (וכן בשו״ת צפע״נ החדשות ב, צו – מוגה מחדש), שאיסור קבלת צדקה עיקרו משום גדר לא תחנם, ויש איסור לא תחנם באיפרא, משא״כ בג״ת. וצע״ק מנדה כ, ב שרבא שלח לה סריקותא. וי״ל.

הרי לנו לעניננו, שבעומד להתגייר, יש חשש איסור משום לא תחנם. ובשו״ת נשמת כ״ח נה, כ׳ בפשטות שיש איסור לא תחנם בעומד להתגייר. ולאידך, בג״ת ליכא איסורא דלא תחנם.

ובשו״ת הרדב״ז ג, תעט, שמל ולא טבל עדיף מג״ת. ושם שיצא מכלל גוים לענין להחיותו. אבל בלא מל ולא טבל נראה פשוט שאין מצוה להחיותו. אמנם, סברתו כיון שכבר קיבל עליו דת ישראל אלא שנאנס. והרי גם העומד להתגייר קיבל עליו. ויש לחלק.

ולהעיר, לענין סתם יינם, שהמחבר נקט דג״ת מגעו אוסר בשתי׳ – שו״ע יו״ד קכד, ב. ולאידך, בשו״ע שם נזכר שאם מל ולא טבל יינו מותר בהנאה, ומשמע שאם גם לא מל – יינו אסור בהנאה. ומשמע שגר העומד להתגייר גרע מג״ת. ומצינו כדוגמתו בר״ן ע״ז סד, ב ד״ה אבל, לחלק בין ג״ת שמגעו מותר בשתי׳ לדידי׳ לגר שמל ולא טבל שאסור לדעתו, שג״ת קיבל עליו מעכשיו לקיים זמ״צ ולכן מגעו מותר, אבל גר שמל ולא טבל לא קיבל עליו אלא שאחרי שיתגייר יקיים. ואכן, בב״י שם כתב, שאם הוא מבני דת דפלחי לע״ז, אע״פ שזה קיבל עליו שלא לעבוד לא יצא מכלל אומתו עד שיקבל עליו זמ״צ, דאז נעשה ג״ת גמור. ועוי״ל דכל גוי שאנו מחוזקים בו שא״ע ע״ז, אע״פ שבני אומתו עובדים אותה והוא לא קיבל בפי׳ שלא לעבדה וגם אינו מקיים שאר מצות ולא קיבלם עליו יינו מותר בהנאה. ולפ״ז בגר העומד להתגייר תלוי בב׳ תי׳ שבב״י. ויותר נ׳ דלא נקטי׳ המ׳בר כאן לדיוקא שבלא מל אסור בהנאה, אלא להיפך שאפי׳ מל אסור בשתי׳.

וראיתי למי שהעיר מפרשת דרכים דרוש יז, ד״ה ויש לדקדק, שאאע״ה האכיל לגוים, ולית בי׳ משום צדקה לגוים, כיון שנתגיירו. (ובדבריו משמע שנאסר לו אא״כ יצאו מכלל ב״נ לגמרי, ולא סגי בג״ת וב״נ. ואולי כנ״ל דס״ל שהותר רק כדי חייו). ואכתי תיקשי, שהגיור הי׳ רק לאחרי שאכלו ושתו. ואולי ס״ל דבעומד להתגייר סגי. וצ״ע. (ולהעיר מאג״מ יו״ד ב, קכז, ענף ה שגרות נוגע לענין להחיותו).

איברא, אם נאמר כהצ״צ הנ״ל, שגם הגוים שבינינו מצוה להחיותם, כש״כ בזה העומד להתגייר.

ולענין מעשר בפרט, יש להסתפק שהרי אין נותנין מתנ״ע  לג״ת. ומעשר כספים דינו בכמה דברים כמתנ״ע. אבל מצד שני ל״ג משאר מצוות, וכנ״ל בתשובה הקודמת. וראה בצפע״נ מתנ״ע א, ט, שב״נ בזה״ז מקבל מתנ״ע. אבל שם רק שא״צ למחות ואין מונעים, ולא שנותנים בהדיא.

ומכל הלין טעמי, נראה שאף שיש להחיותו בכדי חייו, מ״מ אין להרבות בזה, ובפרט שלא להפקיע מעניי ישראל.