Article: Reciting Tefillas Haderech for Others

 

It is important for all those who are traveling together to say Tefilas Haderech (the Traveler’s Prayer) simultaneously. In case there are not enough siddurim available, an option is for one of the travelers to recite Tefilas Haderech word by word, and for the others to repeat the words in unison.

Some have the practice of one person saying the tefilah and being motzi (fulfilling the obligation of) all the others in the group. In order for one person to be motzi others, the following conditions have to be met: 1) The one saying the tefilah must have in mind to be motzi all the others. 2) The listeners have to bear in mind that they are being yotzei through the reader. 3) They must hear every word. 4) They may not hear the tefilah through a microphone. After the conclusion of the tefilah they all should answer amen.

Even if all the above conditions are met, it is nevertheless not the preferred manner. The right way is for every person to say Tefilas Haderech by themselves—but it should be said simultaneously.

 

Sources:

מהדורה קמא:

אמירה ביחד – ע״פ ט״ז או״ח סק״י סק״ז (ולהעיר שהושמט בשו״ע אדה״ז שם): נראה טעם למה שמתפללים אותה חוץ לעיר משום שאז יאמר אותה עם אחרים וזכות הרבים עדיף. וראה לבו״ש שם. [ואוי״ל עוד בזה שהוא מדיני תפלה שלכתחילה צ״ל בצבור דוקא, וכבכל תפלה. (ובפרט להנת׳ אצלנו לקמן בגדר תפה״ד, דשם תפלה עלה). ולהעיר מכס״מ תפלה פ״ח ה״א בד׳ הרמב״ם שם שצריך אדם לשתף עצמו עם הצבור, שהראה מקורו במש״א בברכות (ל, א) לענין תפה״ד, לישתף איניש נפשי׳ בהדי צבורא. ומבואר שפי׳ בד׳ הגמ׳ שהכוונה לאומרו בציבור. (אבל בטושו״ע ס״ד הובא לענין אמירת תפה״ד בל׳ רבים, והוא ע״פ פירש״י שם. (ועיי״ש ברש״י דמפרש לענין תפלה קצרה. אבל ברש״י שברי״ף – לענין תפה״ד. ועיי״ש בצל״ח שנתקשה בזה). וי״ל דהא והא איתנהו בה. וראה בפי׳ רבינו מנוח שמפרש בד׳ הרמב״ם דאתרווייהו קאי.

אבל ילה״ע בזה, שהרי ביורדי הים אמרו (ר״ה יז, ב) דכיחידים דמו, והיינו שאי״ב מעלת הציבור. (ועיי״ש בריטב״א. וראה בשאילתות והעמק שאלה – צויין בהגהות מהרש״ם לשם). ומיירי בכה״ג שכאו״א מתפלל לעצמו (ראה פר״ד דרך הרבים די״ג. ימי דוד (לר״י משאלוניקי) דרושים לר״ה ד״ו).

אבל בחדא״ג מהרש״א שם, דקאי רק ביורדי הים, ולא בהולכי מדבריות וכיו״ב. וראה מש״כ לבאר ביע״ד ח״ב ד״י (והובא במנ״ח בקומץ המנחה מ׳ רפד בסופה) שבים ה״ה כחו״ל, שאי״ב מעלת הציבור (וי״ל – שאין ציבור בבבל), ולפ״ז ודאי ל״ש כ״ז לגדר תפלה בציבור. ובאו״א קצת, בצפע״נ עה״ת (נח י, ה), שבים אין גדר צירוף, ומדבריו מ׳ שהיינו רק בב״נ. [וראה לקו״ש חי״ח ע׳ 104 הע׳ 9. שם ע׳ 113 הע׳ 77. ועיי״ע לקו״ש חי״ט ע׳ 6 ואילך ובכ״מ].

ולפלא, מש״כ בשו״ת זכר יהוסף ח״ד או״ח סרל״ה שאין גדר צבור בספינה המהלכת, ומ׳ שם – גם לענין תפלה בצבור. וראה בשו״ת תירוש ויצהר סוסי׳ קפו. אמנם, מפורש בשו״ת הרדב״ז מכת״י (ח״ח סי״א) דשייך צירוף לתפלה גם בספינה].

והנה זאת חקרוה יודעי דת ודין, ואיתמר בי מדרשא, אי אריך מילתא להוציא אחרים יד״ח בתפלת הדרך. והן אמנם בכ״מ מצאנו ראינו שדנו באו״א אם שייך דין מי שיצא מוציא בד״ז (ראה א״א מבוטשאטש מהדו״ת סק״י. וראה שו״ת מנחת שלמה ח״ב סנ״ו. הליכות שלמה תפלה פכ״א סק״ה). וממוצא דבריהם אתה למד לכאו׳, שעד כאן לא הסתפקו כ״א ביצא כבר, אבל לא עלה אצלם לבית הספק שאא״פ להוציא אחרים בכלל, ולדידהו מעיקרא לא קיימא הך מילתא לשאלה. אמנם, יתכן שכוונתם להוציא מי שאינו בקי (וכדמוכח ממש״כ בא״א שם בפשי׳, שבתפלה שיכול להוציא – אף דקייל״ן שרק באינו בקי יכול להוציא. ובכ״מ מס׳ המלקטים האחרונים נגררו אחרי סתימת ד׳ הא״א, ולא חלי ולא מרגיש שלא רק שאין מזה כל סרך ראי׳, כ״א אדרבה).

ועדיין טעון בירור אחר בירור בשרשם של דברים, וכמה פרטים בדבר: שבתפלה אינו מוציא אלא מי שאינו בקי (ר״ה לג, ב. רמב״ם תפלה פ״ח ה״ט), לפי שהתפלה בקשת רחמים היא וצ׳ כ״א לבקש רחמים ע״ע אם יודע (ירו׳ ברכות פ״ג ה״ג. שו״ת הרשב״א ח״א סקכ״ו. שו״ע אדה״ז סנ״ט ס״ד). וגם באינו בקי – צ״ל בעשרה דוקא (שו״ע אדה״ז סקכ״ד ס״א וס״ו), לפי שאינו נכון לבקש רחמים ע״י שליח אא״כ הוא ש״צ (שו״ע – ודאדה״ז – סתקצ״ד. ועיי״ש ברמ״א. וצע״ק בלקו״ש חכ״ד ע׳ 95 הע׳ 6, שלא ציין כרגיל בכגון דא לד׳ אדה״ז. וכל הבי׳ בפנים שם – הוא באו״א). ואפי׳ בברכות, שיכול להוציא גם את הבקי – אין היחיד מוציא את היחיד אלא בברה״נ וברהמ״צ וכיו״ב, ולא בברכת שבח והודאה, שבהן צ״ל ט׳ השומעים ועונים אמן (סנ״ט שם).

והשתא ניחזי אנן בנוגע לתפה״ד, שבודאי אינו בגדר ברה״נ או ברהמ״צ. [ומה שבא״א שם מדמה לה לברה״נ – היינו לענין אחר, דל״ש לומר גדר ערבות, שכמו שבברה״נ אמרי׳ דלא ליתהני ולא ליברוך, ה״נ בתפה״ד שלא יסע ולא יברך]. וגם לא מסתבר שיהא בגדר ברכת השבח וכיו״ב.

וצ״ב במהות תפה״ד, שבכמה אופנים ה״ה דומה לתפלה, ובכמה דרכים דומה לברכה.

ונפק״מ במקום ספק, שהרי סב״ל, משא״כ בתפלה (ראה לעניננו שו״ת אג״מ או״ח ח״ב סנ״ט).

ולכאו׳ נ׳ פשוט שהיא בגדר תפלה ממש, ושמה יקבנה – תפה״ד. וגם אינה פותחת בברוך כ״א בנוסח יה״ר, בסגנון של תפלה. ואף שדומה לברכה, בכך שאינה נאמרת ״תמידים כסדרם״ כבשאר תפילות, ורק בקשר למצב מסויים (בעת נסיעה) – ה״ז לפי שענינה אינה כגדר תפלה שבכ״י, כ״א בגדר ״בקשת רחמים״, וה״ז בדומה לשאר תפלות שמצינו בגמ׳, כגון הנכנס לביהמ״ד, הנכנס לכרך, למרחץ, להקיז דם, ההולך למוד גרנו, וכיו״ב. ואכן מטבע תפלה דכהנ״ל שפותחים בנוסח יה״ר כבתפה״ד (ומ״מ, שאני תפה״ד שחותם בה בברוך, משא״כ בהנ״ל. אלא שגם בברכות שבתפלות העמידה חותם בברוך. ויתירה מזו, שנוסח חתימת תפה״ד כחתימת ברכת שומע תפלה שבתפלת העמידה. וראה לקמן מד׳ הר״ן שמקומה בש״ת).

ואוי״ל בסגנון אחר קצת, שגדר תפה״ד הוא מדין תפלה בעת צרה, שכל הדרכים בחזקת סכנה. ולהעיר משו״ת לבו״מ מהדו״ת יו״ד סל״ה – לענין תפה״ד לנשים.

(ומריש הו״א שעפ״ז א״ש מה שלא הביא הרמב״ם כל עיקר דין תפה״ד – כיון שאין בזה כל חידוש, וה״ה בכלל מש״כ בהל׳ ברכות ספ״י, כללו של דבר לעולם יצעק אדם על העתיד לבוא ויבקש רחמים. אלא שעצ״ע שלא הביא לנוסח הברכה, שי״ב משום חידוש. אלא שי״א שכללה עם תפלת היוצא מהכרך (שם פ״י ה״ח) – ראה ב״י סק״י. ולהעיר לעניננו, שבפיה״מ ברכות פ״ט מ״ד כ׳ בתפלת הנכנס לכרך, שאינה תפלה בכוונה למזרח ולא ברכה אבל היא בקשה. והן הן הדברים).

או״י באו״א שהוא ע״ד מדין דין הזכרת מעין המאורע בתפלה, שבכ״י ויום תן לו מעין ברכותיו, והרי הזכרת יעו״י היא ג״כ בסגנון של בקשה. וה״נ כשנוסע צ׳ להתפלל על המאורע, אלא שתיקנוה כתפלה בפ״ע, כיון שהמאורע אינו בשעת התפילה עצמה.

[ועוי״ל באו״א בכללות הגדר תפלת הדרך, ובהקדם מאי דאי׳ בברכות כט, ב: כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא, מאי המלך בקונך אר״י אר״ח זו תפה״ד. וברש״י שם: המלך – טול רשות. ושוב אמרו אר״י אר״ח כל היוצא לדרך צ׳ להתפלל תפה״ד. ולכאו׳ מה הוסיף לנו בזה, שהרי כבר פי׳ לפנ״ז שלהמלך בקונו היינו תפה״ד.

ומכאן, שבתפה״ד ב׳ גדרים שונים, דין נטילת רשות, והיינו על גוף ועצם היציאה, ועוד גדר – להתפלל, ותפלה זו היא על הצלחת דרכו, ותרווייהו איתנהו. (וא״ש שב׳ המימרות נאמרו משמי׳ דר״י אר״ח, כיון שאין ביניהם מחלוקת לדינא).

ומכיון שכן מובן היטב מה שמחד גיסא מסיים בה בחתימת ברכה של תפלה. ולאידך, כמה פרטי דינים בזמן אמירת תפה״ד, החזיק בדרך, פרסה ראשונה וכיו״ב, ולכאו׳ אי משום תפלה קאתינן עלה, מאי איכפת לן זמן אמירתו – כיון שה״ז גם בגדר נטילת רשות, ולכן מברך רק בפרסה ראשונה (לדעת רש״י), שלאח״ז ל״ש לבקש רשות – ראה במאירי בסוגיין.

ויומתק ג״כ לפ״ז החילוק בל׳ הגמ׳, שבמימרא קמא נקט בל׳ ״כשאתה יוצא לדרך המלך וכו׳ וצא״, ובמימרא בתרא היוצא לדרך״. ולהעיר שרק במימרא בתרא אמרו אימת מצלי בשעה שמהלך בדרך. וד״ל. (ועפ״ז י״ל עוד, שרק במימרא בתרא קשיא להו בגמ׳ ״מאי תפה״ד״, משא״כ במימרא קמא – כי להמימרא קמא אין מטבע תפלה כלל, כיון שכל ענינה רק לבקש רשות, ואי״ב גדר נוסח ומטבע כלל. וא״ש שי׳ הרמב״ם, דס״ל דקייל״ן כמימרא קמא, ולכן השמיט כל נוסח תפה״ד)].

ונחזור לעניננו, שלאחרי כל אריכות השקו״ט וכו׳ – אין הענין יוצא מידי פשוטו, שבפשטות יסוד וגדר תפה״ד הוא מדין תפלה ובקשת רחמים, וזהו כל תוכן התפלה – להתפלל ולבקש צרכיו (ואף שגם בברכה״ת והמעביר שינה י״ב בקשת צרכיו, ומ״מ מוציא הבקי (ראה שו״ע אדה״ז סנ״ט שם) – מ״מ עיקרם ברכה). וכאשר מצינו שדיני תפה״ד הובאו בטושו״ע בדיני תפלה דייקא. (וכ״מ קצת בפנ״י ריש ברכות כט, ב – ד״ה א״ל אליהו. שם ל, א – ד״ה בגמ׳).

ויש לחזק הדברים ממש״כ התוס׳ (פסחים קד, ב – ד״ה כל) במה שבתפה״ד אינו פותח בברוך ״לפי שאינן ברכות אלא שבח ותפלה בעלמא״. (וראה במהרש״א מה שהגי׳ בל׳ התוס׳. אבל ראה בחי׳ חת״ס ועוד שהשיגו עליו). ובל׳ הטור (והוא מתוס׳ הראש ברכות מו, א. פסחים שם): שאינה אלא תפלה בעלמא שמתפלל להקב״ה שיוליכנו לשלום ואינה לא ברה״נ ולא כברכה שתיקנו ע״ש המאורע אלא בקשת רחמים. ומבואר כנ״ל, שאי״ז בגדר ברכה כלל (אף שנק׳ לפעמים בשם ברכה – ראה לשון אדה״ז שם ס״ד וס״ח). וכ״פ אדה״ז בשו״ע ס״ז.

(ומש״כ אדה״ז שם ס״ה לדמות לכל הברכות שבנמלך מברך עוה״פ – היינו כיון שאינה מטבע קבוע כבתפלה, ומתפלל אותה רק ביוצא לדרך, וממילא לגבי הא מילתא מדמינן לה לגדרי ברכה, שבנמלך מתפלל עוה״פ, כל׳ אדה״ז ״לחזור ולהתפלל״).

[ולהעיר שבהנפסק בשו״ע שם ס״ו ובשו״ע אדה״ז שם שטוב להסמיכה לברכה, שלכאו׳ בהא תליא מילתא – הנה בסי׳ אדה״ז לא הובא. וראה סה״ש תש״א ע׳ 148].

וגם לפמש״כ בתר״י ריש ברכות (והובא בב״י שם) לפרש באו״א – מוכח שבגדר תפלה היא, שהרי כ׳ שבמקומה בתפלת י״ח ה״ה סמוכה לחברתה, ומינה – שמקומה בעצם היא בתפלת העמידה (וראה זח״א קכא, א).

וילה״ר לד״ז ממש״כ בשו״ת הרדב״ז (ח״ה סי׳ ב׳קעו) שע״י תפה״ד פ״א ביום נפטר מחיוב תפלה דאורייתא בכ״י לדעת הרמב״ם.

(וצע״ק במאירי ברכות מו, א: שאותן הברכות אינן ברכות קבועות אלא שנתקנו להרגיל את האדם לשבח הבורא. וכייל בהדה תפה״ד. ויל״פ שכוונתו שאינה בגדר ברכה. ועד״ז בתוס׳ רבינו יהודה ברכות שם: שאינם אלא שבח והודאה ולא לברכה נתקנו. ועייג״כ ברשב״א ברכות יא, א. אבל בשו״ע אדה״ז ס״ו ס״ו מ׳ שרק באם כולה לשון הודאה א״צ לפתוח בברוך. ועיי״ש ס״ז).

ומכיון שכן, הרי מדין בקשת רחמים א״י לצאת ע״י אחר, כיון שצ׳ לבקש רחמים ע״ע. (וראיתי שכ״כ למעשה בהליכות חיים סדר היום דיני תפה״ד ס״ד).

ואל תשיבני שד״ז הוא רק בתפלת העמידה – חדא שמסברא אא״פ לחלק ביניהם, דסו״ס ה״ה בגדר בקשת רחמים. ועוד שכבר נת׳ שכל עיקר תפה״ד לכמה דעות הוא מדין תפלת העמידה.

זאת ועוד אחרת, שמצינו בשו״ת משיב דבר ח״א סמ״ז (בהערות לשו״ע סקכ״ח סי״א) שגם בברכת כהנים אינו מוציא יד״ח, דשם תפלה עלה. והדר הוא לכל חסידיו בספרו מרומי שדה (מגילה כד, א).

[ולא עוד אלא שלדעת הרמב״ם בשו״ת פאה״ד סס״א גם בברכות ק״ש אינו  מוציא יד״ח מי שאינו בקי. וראה גם בשו״ת המבי״ט סק״פ. ונהי דלא קייל״ן הכי (רמ״א – ואדה״ז – סנ״ט שם) – ה״ט משום שלא אמרו כן שרק בברכות דתפילה דרחמי נינהו, משא״כ בברכות ק״ש וכיו״ב (ב״י סנ״ט שם ד״ה כתב א״א). אבל בכל שאר תפלה שהיא בגדר בקשת רחמים הדר דינא שאא״פ להוציא כ״א מי שאינו בקי. ולהעיר מל׳ דרשה לר״ה להראב״ד (ע׳ מא): לא אמרו אדם מוציא חבירו אלא בענין הודאות כגון ברהמ״צ, אבל דבר של בקשה כל מי שהוא בקי צ׳ לבקש ע״ע ואין חבירו מוציאו. (אלא שבראב״ד שם ס״ל כהשי׳ שע״י ש״צ יוצא גם הבקי)].

וכ״מ מהעובדא בגמ׳ (ברכות ל, א) שהתפללו תפה״ד ר״ח ור״ש כאו״א לעצמו, ואת״ל שאפשר להוציא – הרי י״ב משום ברוב עם, וכבקידוש והבדלה עכ״פ (ראה הפרטים בשו״ע אדה״ז סרי״ג ס״ו ואילך. אלא שי״ל שלא עשו כן מטעם אחר, שאין להוציא כ״א בעשרה, כדלקמן). וכן בט״ז הנ״ל מ׳ שכצ״ל אופן האמירה, שאומר אותה עם אחרים.

והנה, בשו״ת קנין תורה ח״ב סקי״ט סק״ב ר״ל להקל בזה, שדין תפה״ד כברכות של מוסף ר״ה ודיוהכ״פ של שנת היובל, שמוציא גם הבקי, כיון שאינן שגורות בפי ההמון. (וראה ג״כ בשו״ת בית אבי ח״ה סנ״ה – באו״א).

ודבריו צע״ג, שהרי בטעמא דמילתא שמוציא הבקי במוסף  דר״ה ויוהכ״פ, כ׳ הרמב״ם (תפלה פ״ח ה״י) מפני שהם ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותם יכולים לכוון דעתם. ועד״ז בשו״ע אדה״ז (סתקצ״א ס״ב). וכ״ז ל״ש בעניננו. ועאכו״כ לפי׳ הראשונים (הובא בהגמ״יי שם בשם התוס׳. וכ״ה במאירי ר״ה לה, א. ועוד) שבר״ה ויוהכ״פ אומרים בקול ומשבשים זא״ז.

וגם לפירש״י (ר״ה שם – ד״ה דאוושי): שהרי כאן תשע וארוכות ומטעות – היינו שגם הבקי יכול לטעות. ומנין לנו לומר כן בעניננו. ועכצ״ל שאינו כן, שהרי אם כדבריו, מדוע לא מצינו שיתקנו כן גם בשחרית דר״ה ויוהכ״פ ובשאר תפלת המועדים.

(גם מש״כ שם בשו״ת הנ״ל מד׳ הר״ן סוף ר״ה (יא, ב) בשם הירו׳, בטעם שאין להוציא מי שאינו בקי כיון שצ׳ לבקש רחמים ע״ע, וכ׳ שלא מצא ד״ז בירו׳, והביא שם ד׳ העירו׳ לענין חובת נשים בתפלה – הנה הירו׳ הועתק בר״ן, ונמצא לפנינו (ברכות פ״א ה״ג) בלשון הזה. וכפה״נ לא עיין בר״ן בפנים ולא בירו׳, וראה רק מה שהעתיק התויו״ט (סוף ר״ה) בשמו).

ואני כשלעצמי, לולא דמסתפינא מחבראי, אמינא מילתא חדתא, ליישב הנוהגים להוציא בתפה״ד גם לבקיאים, מטעם אחר, שכמו שבתפי״ע יכול להוציא הבקי לפי שהיא רשות (ראה שו״ע אדה״ז סרס״ח סי״ח) – הה״נ בתפה״ד, שאף שהיא בקשת רחמים אינה תפלת חובה ממש, וכדמוכח ממש״א בגמ׳ שם שם ל׳ ״המלך בקונך״.

אלא שכ״ז איננו שוה לי, שלא מצינו בשום מקום שהיא בגדר רשות. ואדרבה – ל׳ הגמ׳ שם ״צריך להתפלל״ (אף שבכ״מ ל׳ ״צריך״ קאי על מילתא דחסידותא. ואמנם, בכ״מ הביאו שהעולם נהגו להקל בתפלה זו. ולהעיר מל׳ תומר דבורה פ״ט: זריז ונשכר להתפלל תפה״ד ולאחוז התורה).

ואוי״ל ע״ד הנ״ל ובאו״א קצת, שמצינו במי ששכח להזכיר מעין המאורע שיכול אף הבקי לצאת מהש״צ, כיון שהתפלל כבר (שו״ע אדה״ז סוסי קכד). ולפ״ז י״ל דה״ה הכא, כיון שהתפלל כבר עיקר התפלה – תפלת י״ח. ועיי״ע בט״ז שם סק״ה שכ׳ בזה״ל: אבל דלא חייבו רבנן וכו׳ את הבקי שלא יסמוך על הש״צ אלא בכל התפלה, אבל בשביל דבר א׳ בלבד יוכל לסמוך על הש״צ. וראה בפמ״ג במ״ז שם בנוגע לברכה שלימה. והוא מד׳ התוס׳ ברכות כט, ב ד״ה טעה. וראה ביא״פ ולבו״ש שם.

ומ״מ, מסתפינא לומר כן בנוגע למעשה. ובפרט שבל׳ אדה״ז מ׳ שעיקר הדיוק בזה שהתפלל כל הברכות אלא שחסר אצלו בהזכרת מעין המאורע, משא״כ בדילג ברכה ממש (וראה בחקרי הלכות המצויין במהדו״ח).

ומ״מ עדיין מקום לקיים הדברים קצת, ובהקדם מה שצ״ב בד׳ התוס׳ (ר״ה לד, ב ד״ה כך) שהביאו בשם בה״ג שאפשר להוציא הבקי ששכח יעו״י, וה״ר מד׳ א״כ שם שמוציא הבקי – דלכאו׳ איך אפשר לה״ר משי׳ ר״ג, דהרי רבנן פליגי עלי׳, וקייל״ן כרבנן. ולרבנן – רק בר״ה יכול להוציא הבקי, והיאך אפשר להוכיח מכאן לכל השנה. ואף שכתבו התוס׳ לחלק בין טעה בתפלתו למי שלא התפלל (וראה ב״י או״ח סקכ״ד שכ׳ עפ״ז ליישב שי׳ התוס׳) – עדיין אין בזה כדי ישוב לגוף ההוכחה (ראה מלא הרועים ר״ה שם. ובפרט להסברא שגם בדילג מעין המאורע ה״ה כמי שלא התפלל – ראה בחקה״ל הנז׳).

ושמעתי לבאר בזה (וראה קובץ קול התורה תשרי תשס״ג ע׳ קלב ואילך), שבאמת יש בתפלה ב׳ גדרים – גדר חובת התפלה מצ״ע, שמצד זה יכול להוציא גם הבקי (ולהעיר מל׳ הר״ן ר״ה שם, בבי׳ שי׳ ר״ג, דכיון שמוציא שאינו בקי ״עבדינן לי׳ לתפלה כברכות של חובה ובדין שיוציא אף את הבקי״). ועוד ענין שי״ב גם משום בקשת רחמים, ובזה ל״ש שיוציא הבקי, כיון שצ׳ לבקש רחמים ע״ע.

ומעתה, בר״ה דאוושי ברכות,  תיקנו רק גדר חובת תפילה, ושפיר יכול להוציא הבקי. ומכיון שכן א״ש מש״כ התוס׳, שהרי בשכח מעין המאורע, הרי גוף ועצם הענין דבקשת רחמים ע״ע כבר קיים, ולא החסיר מגוף מטבע התפלה כלום, שהרי גם בכל השנה אינו מזכיר יעו״י (ואי״ז שייך להחקירה הכללית אי יצא יד״ח תפלה בזה או לא – שזהו מדין חובת תפלה, אבל פשוט שי״ב משום בקשת רחמים). והוכיחו מתפלות ר״ה, שהפקיעו גדר בקשת רחמים, ואמטו להכי מוציא הבקי, והה״נ במי שכבר קיים בקשת רחמים, שבשביל הזכרת מעין המאורע לחוד יכול לצאת ע״י אחר גם אם הוא בקי, (אבל בדילג ברכה שלימה, הרי החסיר מגוף מטבע התפלה).

ובסגנון אחר קצת, שאין הפי׳ דל״ש בקשת רחמים ע״י אחר, ושחסר בגוף החפצא דתפלה, כ״א שתיקנו מצד הענין בקשת רחמים שלא לצאת ע״י אחר, בכדי שיהא כאו״א מבקש ע״ע. (וז״כ הר״ן ״דעבדינן לי׳ כברכות של חובה״, שמזה שמוציא אינו בקי – בע״כ שאין כאן גדר מיוחד שבתפלה, שחסר בחפצא דתפלה, כ״א כל ענינו דתפלה ״כברכות של חובה״, ויוצא ע״י שומכ״ע, ומה״ט ס״ל לר״ג שמוציא גם הבקי. אמנם, חכמים, ס״ל דמ״מ בבקי לא תיקנו כן).

והוכיחו התוס׳ כן מזה שבר״ה מוציא אחרים, דעכצ״ל דשם תפלה עלה, שגם במבקש ע״י אחר י״ב חפצא דשם תפלה.

(וי״ל בדעת התוס׳, שמזה שמוציא מי שאינו בקי, אין להוכיח בגדר חפצא דתפלה ע״י אחר, דהיכא דאא״פ שאני, כלומר: שאף שבאינו בקי יוצא יד״ח מצד גדר ברכות חובה שבתפלה, אבל חסר בגדר בקשת רחמים כנ״ל, שזהו מגוף ועצם החפצא דתפלה, אכן חסר להאינו בקי. אבל בדין דר״ה, שתיקנו גם חברי משום דאוושי ברכות, מוכח שבאמת ס״ל לחכמים כנ״ל שי״ב חלות חפצא דתפלה).

ומעתה במי שכבר ביקש רחמים ע״ע, וחסר לו רק בהזכרת המאורע, שפיר יוצא יד״ח ע״י שומכ״ע.

[וית׳ ג״כ לפ״ז עוד ענין, שבברכות (כט, א) אמרו  בטעה ולא הזכיר ברכת השנים שיוצא כיון ששמעה מהש״צ. והקשו בגמ׳ שאינו עולה עם ל׳ הברייתא מפני שיכול לאומרה בש״ת, שמפני ששומע מש״צ מיבעי לי׳. וצ״ב בהקס״ד שם. ולהנ״ל הדברים מאירים היטב, שמזה שיכול לאומרה בש״ת, מוכח שאי״ז מגוף מטבע התפלה, כ״א הוספת בקשה, ולכן שפיר יכול לצאת ע״י הש״צ].

ומכיון שכן י״ל דהה״נ בתפה״ד, שהוא בגדר הוספת בקשת על התפלה מצד המאורע, (והרי לכמה פוסקים – אומרה בש״ת), שבכגון דא יכול לצאת ע״י אחר.

ומ״מ, בנוגע למעשה, כיון שהדברים מחודשים מסתפינא להורות כן למעשה. ומהיות טוב, ודאי עדיף שכאו״א יבקש רחמים ע״ע ולא ע״י שלוחו.

ובפרט, שבנוגע למעשה אי״ז נוגע כ״כ בד״כ, שבבקי בקל יכול לברך בעצמו. ובאינו יודע נוסח תפה״ד בע״פ – פשוט שאפשר לצאת ע״י אחר, שה״ז בגדר אינו בקי. וכ״ה בב״ח סקכ״ד שפי׳ ״אינו בקי״ – שאינו יודע להתפלל מבחוץ כשאין סידור בידו.

ועדיין צריכים אנו למודעי, שהרי גם באינו בקי לכאו׳ צ׳ עשרה, כנ״ל, שאין שליחות ליחיד (שו״ת הרשב״א הנ״ל).

והנה, מסברא מקום לחלק, דהיינו רק בתפלת העמידה שלא נתקנה אלא בלחש (ראה טור או״ח סתקצ״ד) משא״כ בעניננו. אמנם, מצינו להדיא ברמ״א (סנ״ט שם) שפסק כן גם בנוגע לברכות ק״ש.

ועדיין י״ל ולחלק דשאני ברכות ק״ש ששייך בזה גדר עשרה, כיון שתיקנו לפרוס על שמע, משא״כ תפה״ד שמעולם לא נתקנה בעשרה. (ולהעיר ממ׳ ל׳ הלבוש בס״ו ס״ד ״שכ״מ שנתקן בציבור שהש״צ יכול להוציא לא נתקן אלא בעשרה״. ויל״ד. ולהעיר שבפמ״ג ס״ו בא״א סק״ח פי׳ בד׳ הלבוש דמיירי רק בבקי. וכ״ה במחה״ש סנ״ט סק״ה. אבל בשו״ע אדה״ז כאן בסנ״ט ל״מ כן. וכ״מ מד׳ הלבוש כאן. וראה במשנ״ב כאן בבה״ל ד״ה בפחות).

אלא שבשו״ע אדה״ז שם מוכחא מילתא שגם בברהמ״ז שייכא הא מילתא שלא להוציא כ״א בעשרה (ולא הקלו כ״א מפני שהיא ברה״נ. ובדוחק י״ל שגם בברהמ״ז שייך גדר עשרה בזימון בשם). ואפי׳ בברכות השחר.

וצע”ק בל׳ אדה״ז שבברה״נ וברהמ״צ ״וכיו״ב משאר כל הברכות״ א״צ עשרה, דמאי שייר – שהרי ברכות השבח והודאה מפורש בהמשך הסעיף שצ׳ עשרה. והנה בשביל החיים (להגרא״ח ע״ה נאה) לדה״ח ס״ד ס״ה העיר מד׳ אדה״ז כאן בקשר לברכה״ת, שא״י כ״א בעשרה. ואישתמיטתי׳ שגם בשו״ע אדה״ז (בסמ״ז סוס״ז) כ״כ לצאת יד״ח ברכה״ת מאחר. וכ״ה במג״א רסי׳ תצד. ועיי״ע בתהל״ד ס״ו סק״ג.  [ויש לקשר לחקירה הכללית בגדר ברכה״ת, שכמה אופנים נאמרו בזה – ברכת הנהנין, ברכת המצוות, ברכה על החפצא דתורה. וראה גם בלקו״ש דלקמן. ואכ״מ כעת].

ומה שצ״ע בזה, הוא מש״כ באג״ק (ח״ג ע׳ ד) בניעור כל הלילה, שאפשר לשמוע ברכת נט״י ואלקי נשמה ממי שישן. ואף שברכת א״נ אינה על מנהגו של עולם (לפום סברא זו שאינו מברך בניעור כל הלילה) – מ״מ אינה בכלל ברה״נ, ובכלל ברכת ההודאה היא (אדה״ז בשו״ע ס״ו ס״ז). ולכאו׳ קושיא אלימתא היא. ועייג״כ בקצוה״ש ס״ה בבדה״ש סק״ט. וכבר נתקשו רבים בזה.

ויש מי שכתב שלדעת אדה״ז (בסריג ס״ו במוסגר) שהשומע כעונה ״פיו כפיהם״ יכול להוציא גם היחיד. וצע״ג לחדש כן ללא מקור. ועוד, שהרי י״ל שהרי הא גופא קמ״ל כאן שאין גדר שומכ״ע בברכות ההודאה, כ״א ע״י הציבור דייקא (וגם להנ״ל שבתפלה לא הופקע גדר שומכ״ע, ועדיין חל ע״ז שם חפצא דתפלה – סו״ס מצד הטעם דבקשת רחמים תיקנו שלא יהא באופן דשומכ״ע. והה״נ בברכת השבח וההודאה). ולפי פשוטו יראה, שבדלית ברירה סמכו על השי׳ שגם בברכה״ש יחיד מוציא, וכמ״ש במג״א סק״ה.

ואוי״ל בזה, ובהקדם כללות ההסברה בד״ז, שבברכה שמברך על הנאתו או על מעשה מצוה, וכיו״ב בכל ברכה שמברך על מאורע מסויים, אע״פ שי״ב גם משום שבח, יכול לצאת ע״י אחר. אבל בברכת השבח שתיקנו על מנהגו ש״ע, ולא על גוף הנאתו, או על מעשה המצוה, א״י כ״א בעשרה, שכך תיקנו לשבח ולהודות בפיו דייקא, או ע״י ש״צ. ויומתק מאד ל׳ אדה״ז שם בשו״ע, עיי״ש היטב. ומובן היטב, מה שהביא דוגמא דוקא מברכות השחר (דקייל״ן שמברכים על מנהגו ש״ע), וברכות ק״ש.

ולפ״ז רווחא שמעתתא מה שבברכה״ת יכול לצאת ע״י אחר.

(ואף שבברכה״ת י״א שדינו כברכת השחר, שמברך אע״פ שלא נתחייב, ואדרבה כן עיקר, עיי״ש בשו״ע אדה״ז סמ״ז – הרי לדעה הנ״ל בניעור כל הלילה, בלא״ה אומרה בעצמו, ומה ששומע מאחר הוא רק לצאת להשי׳ שאינו יכול לברך בניעור כל הלילה. אבל עצ״ע, שהרי ברוצה לצאת ידי ספק, היאך ישמע מאחר, הרי לדעה הנ״ל שדינה כברה״ש (וכן עיקר), לא יצא יד״ח.

ומחוורתא, שגם לדעה הנ״ל, אין גדרה שמברך על מנהגו ש״ע, אלא שתיקנוה רק פ״א ביום כברה״ש, אבל גוף ועצם הברכה הוא על לימוד התורה שילמוד במשך היום. ובסגנון אחר, שברכה״ש תיקנו על מה ״שהבריות נהנין בכ״י״ (שו״ע אדה״ז רסי׳ מו), וגם כשהוא אינו נהנה במשך היום, מברכים שהקב״ה ברא צרכי עולם ואחרים נהנין ( שם ס״ז). אבל בברכה״ת הברכה היא ע״ז שילמוד בפו״מ במשך היום. ואי״ז סותר להמבואר בלקו״ש חי״ד ע׳ 154. וילע״ע).

וא״ש מה שבברכת א״נ יכול לצאת ע״י אחר, דהרי אנן קיימינן השתא לפום הך סברא שאינו מברך על מנהגו ש״ע, וא״כ בכל כיו״ב שמברך על הנאתו, גם כשהיא ברכת השבח וההודאה, יכול לשמוע מאחר.

(ואף שי״א שמברכים על מנהגו ש״ע – אה״נ, אבל הכא קיימינן ברוצה לצאת ולהסתלק מחשש ברכה לבטלה, וא״כ פשוט שעדיף טפי לשמוע מאחר. ולהעיר שבאג״ק שם כ׳ ״שאפשר לשמוע״, ויל״פ כוונתו כנ״ל, שמחד גיסא יכול לשמוע ע״י אחר, שלא להיכנס בחשש ברכה לבטלה, אבל לאידך, הפסיד בזה להאומרים שמברכים על מנהגו ש״ע).

ואם כנים הדברים, הרי שבתפה״ד, ועד״ז בברכת רעם וברק, וכיו״ב בשאר ברכות יכול לצאת ע״י אחר גם בפחות מעשרה. ועצ״ע בכ״ז.

התנאים לצאת יד״ח ברכה – שו״ע אדה״ז סרי״ג ס״ד.

וכבר האריכו בפוסקים בשלילת הענין לצאת ע״י רמקול. ואכ״מ.

 

מהדורה בתרא: (לפורמט PDF לחץ כאן)

מקורות ועיונים

תפילת הדרך

מעלת אמירת תפילת הדרך ברבים
א. במאי דסליק קא פתח ברישא, בטעם אמירת תפלת הדרך ביחד, ע״פ ט״ז (או״ח סק״י סק״ז) (ולהעיר שהושמט בשו״ע אדה״ז (שם)): “נראה טעם למה שמתפללים אותה חוץ לעיר משום שאז יאמר אותה עם אחרים, וזכות הרבים עדיף”. וראה לבו”ש (שם).

ב. [ואולי יש לומר עוד בזה שהוא מדיני תפלה שלכתחילה צ״ל בצבור דוקא, וכבכל תפלה. (ובפרט להנת׳ אצלנו לקמן בגדר תפלת הדרך, דשם תפלה עלה).

ולהעיר מכס”מ (תפלה פ״ח ה״א) בדעת הרמב״ם שם לענין תפלה בצבור שצריך אדם לשתף עצמו עם הצבור, דהיינו לאומרו בצבור, והראה מקורו במש״א בברכות (ל, א) לענין תפלת הדרך, לישתף איניש נפשי׳ בהדי צבורא, שפי׳ בדברי הגמ׳ גם^[1] לענין אמירתו בצבור.^[2]

אם יש ציבור ביורדי הים
אמנם עדיין יש להעיר בזה, שהרי ביורדי הים אמרו (ר״ה יז, ב) דכיחידים דמו, והיינו שאין בהם מעלת הציבור.^[3] ומיירי בכה״ג שכאו״א מתפלל לעצמו (ראה פר״ד דרך הרבים די״ג. ימי דוד (לר״י משאלוניקי) דרושים לר״ה ד״ו).

אבל בחדא״ג מהרש״א (שם) פירש דקאי רק ביורדי הים, ולא בהולכי מדבריות וכיו״ב. וראה מש״כ לבאר ביע״ד (ח״ב ד״י) (והובא במנ״ח (בקומץ המנחה מ׳ רפד בסופה)) שבים ה״ה כחו״ל, שאין בה מעלת הציבור (וי״ל — שאין ציבור בבבל), ולפ״ז ודאי ל״ש כ״ז לגדר תפלה בציבור. ובאו״א קצת, בצפע״נ עה״ת (נח י, ה), שבים אין גדר צירוף, ומדבריו מ׳ שהיינו רק בב״נ.^[4]

ולפלא, מש״כ בשו״ת זכר יהוסף (ח״ד או״ח סרל״ה) שאין גדר ציבור בספינה המהלכת, ומ׳ שם — גם לענין תפלה בצבור. וראה בשו״ת תירוש ויצהר (סוסי׳ קפו). אמנם, מפורש בשו״ת הרדב״ז מכת״י (ח״ח סי״א) דשייך צירוף לתפלה גם בספינה].

אם אפשר לצאת תפה”ד בשמיעה
ג. והנה זאת חקרוה יודעי דת ודין, ואיתמר בי מדרשא, אי אריך מילתא להוציא אחרים יד״ח בתפלת הדרך.

והן אמנם בכ״מ מצאנו ראינו שדנו באו״א אם שייך דין מי שיצא מוציא בד״ז (ראה א״א מבוטשאטש מהדו״ת סק״י. וראה שו״ת מנחת שלמה ח״ב סנ״ו. הליכות שלמה תפלה פכ״א סק״ה. ובגוף הסברא שאין היוצא בגדר מחוייב כיון שיכול להפסיק מנסיעתו, וע”ד לא ליתהני ולא לברוך — לכאו’ ילה”ע ממש”כ בתבו”ש שמ”ח ס”א סקנ”ט שאפשר להוציא בברכת ציצית גם למי שכבר לבש ציצית אף שיכול לפושטו. וראה גם שו”ת אבנ”ז חו”מ סכ”ו ד”ה ומש”כ. וראה שמעתתא עמיקתא גל’ סט מש”כ לחלק). וממוצא דבריהם אתה למד לכאורה, שעד כאן לא הסתפקו כ״א ביצא כבר, אבל לא עלה אצלם לבית הספק שאא״פ להוציא אחרים בכלל, ולדידהו מעיקרא לא קיימא הך מילתא לשאלה.

אמנם, יתכן שכוונתם רק בנוגע להוציא מי שאינו בקי, וכדלקמן בארוכה (וכדמוכח ממש״כ בא״א (שם) בפשיטות, שבתפלה יכול להוציא, ועפ״ז כ׳ מש״כ בנוגע לתפלת הדרך — אף דבתפלה קייל״ן שרק באינו בקי יכול להוציא. ובכ״מ מס׳ המלקטים האחרונים נגררו אחרי סתימת ד׳ הא״א, ולא חלי ולא מרגיש שלא רק שאין מזה כל סרך ראי׳, כ״א אדרבה).

ועדיין טעון בירור אחר בירור בשרשם של דברים, וכמה פרטים בדבר:

אינו בקי יוצא י”ח תפה”ד בשמיעה
א. שבתפלה אינו מוציא אלא מי שאינו בקי (ר״ה לג, ב. רמב״ם תפלה פ״ח ה״ט), לפי שהתפלה בקשת רחמים היא וצריך כל אחד לבקש רחמים על עצמו אם יודע (ירושלמי ברכות פ״ג ה״ג. שו״ת הרשב״א ח״א סקכ״ו. שו״ע אדה״ז סנ״ט ס״ד).

דין יציאת י”ח תפילה וברכה בשמיעה
ב. וגם באינו בקי — צ״ל בעשרה דוקא (שו״ע אדה״ז סקכ״ד ס״א וס״ו), לפי שאינו נכון לבקש רחמים ע״י שליח אא״כ הוא ש״צ (שו״ע –ודאדה״ז — סתקצ״ד. ועיי״ש ברמ״א).^[5]

ג. ואפי׳ בברכות, שיכול להוציא גם את הבקי – אין היחיד מוציא את היחיד אלא בברכות הנהנין וברכות המצוות וכיו״ב, ולא בברכת שבח והודאה, שבהן צ״ל ט׳ השומעים ועונים אמן (סנ״ט שם).

אם תפה”ד בגדר תפלה או בגדר ברכה, ונפק”מ בזה
והשתא ניחזי אנן בנוגע לתפלת הדרך, שבודאי אינו בגדר ברכת הנהנין או ברכת המצוות.^[6] וגם לא מסתבר שיהא בגדר ברכת השבח וכיו״ב.

וצ״ב במהות תפלת הדרך, שבכמה אופנים ה״ז דומה לתפלה, ובכמה דרכים דומה לברכה.

ונפק״מ במקום ספק, שהרי ספק ברכות להקל, משא״כ בתפלה (ראה לעניננו שו״ת אג״מ או״ח ח״ב סנ״ט).

גדר תפילת הדרך

תפה”ד בגדר תפלת בקשת רחמים
ד. ובהשקפה ראשונה, לכאורה נראה פשוט שהיא בגדר תפלה ממש, ושמה יקבנה — תפלת הדרך. וגם אינה פותחת בברוך כ״א בנוסח יה״ר, בסגנון של תפלה. [וראה עוד להלן מדברי התוס’ והטור בזה].

ואף שדומה לברכה, בכך שאינה נאמרת ״תמידים כסדרם״ כבשאר תפילות, ורק בקשר למצב מסויים (בעת נסיעה) — ה״ז לפי שענינה אינה כגדר תפלה שבכל יום, כ״א בגדר ״בקשת רחמים״, וה״ז בדומה לשאר תפלות שמצינו בגמ׳, כגון הנכנס לביהמ״ד, הנכנס לכרך, למרחץ, להקיז דם, ההולך למוד גרנו, וכיו״ב. ואכן מטבע תפלה דכהנ״ל שפותחים בנוסח יה״ר כבתפלת הדרך.^[7]

(ומ״מ, שאני תפלת הדרך שחותם בה בברוך, משא״כ בהנ״ל. אלא שגם בברכות שבתפלת העמידה חותם בברוך. ויתירה מזו, שנוסח חתימת תפלת הדרך כחתימת ברכת שומע תפלה שבתפלת העמידה. וראה לקמן מדברי הר״ן, שמקומה בשומע תפילה.)

תפה”ד בגדר תפלה בעת צרה
ה. ואולי יש לומר בסגנון אחר קצת, שגדר תפלת הדרך הוא מדין תפלה בעת צרה,^[8] שכל הדרכים בחזקת סכנה.^[9]

תפה”ד בגדר הזכרת מאורע בתפלה
ו. ויש מקום לומר באו״א, שהוא ע״ד דין הזכרת מעין המאורע בתפלה, שבכל יום ויום צריך ליתן לו מעין ברכותיו, והרי הזכרת יעלה ויבא היא ג״כ בסגנון של בקשה. וה״נ כשנוסע צריך להתפלל על המאורע. אלא שתיקנוה כתפלה בפני עצמה, כיון שהמאורע אינו בשעת התפילה עצמה.

ז. ועוי”ל בכ”ז באו”א, שיש שני גדרים בתפה”ד, גדר נטילת רשות וגדר תפלה — ראה במילואים (א).

ראיות על הביאור האמור
ז. ונחזור לעניננו, שלאחרי כל אריכות השקו״ט וכו׳ — אין הענין יוצא מידי פשוטו, שבפשטות יסוד וגדר תפלת הדרך הוא מדין תפלה ובקשת רחמים, וזהו כל תוכן מטבע ונוסח התפלה של תפלת הדרך — להתפלל ולבקש צרכיו. (ואף שגם בברכת התורה והמעביר שינה יש בהם בקשת צרכיו, ומ״מ מוציא אחרים, גם הבקי (ראה שו״ע אדה״ז סנ״ט שם. ולענין ברכה״ת, ראה לקמן סי”א) — מ״מ עיקרם ברכה). וכאשר מצינו שדיני תפלת הדרך הובאו בטושו״ע בדיני תפלה דייקא (וכ״מ קצת בפנ״י ריש ברכות כט, ב — ד״ה א״ל אליהו. שם ל, א — ד״ה בגמ׳).

ויש לחזק הדברים ממש״כ התוס׳ (פסחים קד, ב — ד״ה כל) במה שבתפלת הדרך אינו פותח בברוך ״לפי שאינן ברכות אלא שבח ותפלה בעלמא״.^[10] ובלשון הטור (והוא מתוס׳ הרא״ש ברכות מו, א. פסחים שם): שאינה אלא תפלה בעלמא שמתפלל להקב״ה שיוליכנו לשלום ואינה לא ברכת הנהנין ולא כברכה שתיקנו ע״ש המאורע אלא בקשת רחמים. ומבואר כנ״ל, שאי״ז בגדר ברכה כלל (אף שנק׳ לפעמים בשם ברכה — ראה לשון אדה״ז שם (ס״ד וס״ח)). וכ״פ אדה״ז (בשו״ע ס״ז).^[11]

וגם לפי מה שכתב בתר״י (ריש ברכות) (והובא בב״י (שם)) לפרש באו״א במה שאינה פותחת בברוך — מוכח שבגדר תפלה היא, שהרי כתבו שבמקומה בתפלת י״ח ה״ה סמוכה לחברתה, ומינה — שמקומה בעצם היא בתפלת העמידה (וראה זח״א קכא, א).

ויש להביא ראיה לד״ז ממש״כ בשו״ת הרדב״ז (ח״ה סי׳ ב׳קעו) שע״י תפלת הדרך פ״א ביום נפטר מחיוב תפלה דאורייתא בכל יום לדעת הרמב״ם.^[12]

טעם שאין יוצאים י”ח תפה”ד בשמיעה משום שהיא בקשת רחמים
ומכיון שכן, הרי יש סברא לומר שמדין בקשת רחמים אינו יכול לצאת ע״י אחר, כיון שצריך לבקש רחמים על עצמו. (וראיתי שכ״כ למעשה בהליכות חיים סדר היום (דיני תפה״ד ס״ד)).

אין לחלק בין תפה”ד ובין תפלת העמידה
ואל תשיבני שד״ז הוא רק בתפלת העמידה — חדא דמסברא אי אפשר לחלק ביניהם, דסוף סוף ה״ה בגדר בקשת רחמים. ועוד שכבר נתבאר שכל עיקר תפלת הדרך לכמה דעות הוא מדין תפלת העמידה.

ראיות לסברא הנ”ל
זאת ועוד אחרת, שמצינו בשו״ת משיב דבר (ח״א סמ״ז. בהערות לשו״ע סקכ״ח סי״א) שגם בברכת כהנים אינו מוציא יד״ח, דשם תפלה עלה.^[13] ואמור רבנן בכפיל״א — בספרו מרומי שדה (מגילה כד, א).^[14]

וכ״מ מהעובדא בגמ׳ (ברכות ל, א) שהתפללו תפלת הדרך ר״ח ור״ש כאו”א לעצמו, ואת״ל שאפשר להוציא — הרי יש בזה משום ברוב עם, וכבקידוש והבדלה עכ״פ.^[15] (אלא שי״ל שלא עשו כן מטעם אחר, שאין להוציא כ״א בעשרה, כדלקמן סי”א). וכן בט״ז (הנ״ל) מבואר שכצ״ל אופן האמירה, שאומר אותה עם אחרים.

יש שכתבו טעם שיכול לצאת י”ח תפה”ד בשמיעה, משום שאינה שגורה בפי ההמון
ט. והנה, בשו״ת קנין תורה (ח״ב סקי״ט סק״ב) ר״ל להקל בזה, שדין תפלת הדרך כברכות של מוסף ר״ה ודיוהכ״פ של שנת היובל, שמוציא גם הבקי, כיון שאינן שגורה בפי ההמון.^[16]

השגה על טעם הנ”ל
ודבריו צע״ג, שהרי בטעמא דמילתא שמוציא הבקי במוסף דר״ה ויוהכ״פ, כתב הרמב״ם (תפלה פ״ח ה״י) מפני שהם ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותם יכולים לכוון דעתם. ועד״ז בשו״ע אדה״ז (סתקצ״א ס״ב). וכ״ז ל״ש בעניננו. ועאכו״כ לפירוש הראשונים (הובא בהגמ״יי שם בשם התוס׳. וכ״ה במאירי ר״ה לה, א. ועוד) שבר״ה ויוהכ״פ אומרים בקול ומשבשים זה את זה. וגם לפירש״י (ר״ה שם — ד״ה דאוושי): שהרי כאן תשע וארוכות ומטעות — היינו שגם הבקי יכול לטעות. ומנין לנו לומר כן בעניננו.

ועכצ״ל שאינו כן, שהרי אם כדבריו, מדוע לא מצינו שיתקנו כן גם בשחרית דר״ה ויוהכ״פ ובשאר תפלת המועדים (שהרי בתפלה הבאה לפרקים צריך לסדר תפלתו מהאי טעמא).^[17]

טעם חדש ליישב הנוהגים לצאת י”ח תפה”ד בשמיעה, משום שהיא רשות
י. ואני כשלעצמי, לולא דמסתפינא מחבראי, אמינא מילתא חדתא, ליישב הנוהגים להוציא בתפלת הדרך גם לבקיאים, מטעם אחר, שכמו שבתפילת ערבית יכול להוציא הבקי לפי שהיא רשות (ראה שו״ע אדה״ז סרס״ח סי״ח) — הה״נ בתפלת הדרך, שאף שהיא בקשת רחמים אינה תפלת חובה ממש, וכדמוכח ממה שאמרו בגמ׳ שם ל׳ ״המלך בקונך״.

השגה על טעם הנ”ל
אלא שכ״ז איננו שוה לי, שלא מצינו בשום מקום שהיא בגדר רשות. ואדרבה — ל׳ הגמ׳ שם ״צריך להתפלל״ (אף שבכ״מ ל׳ ״צריך״ קאי על מילתא דחסידותא).^[18] ואמנם, בכ״מ הביאו שהעולם נהגו להקל בתפלה זו. ולהעיר מל׳ תומר דבורה (פ״ט): זריז ונשכר להתפלל תפלת הדרך ולאחוז בתורה.

אולי י”ל שיכול לצאת י”ח תפה”ד בשמיעה משום שכבר התפלל
ואולי יש לומר ע״ד הנ״ל ובאו״א קצת, שמצינו במי ששכח להזכיר מעין המאורע שיכול אף הבקי לצאת מהש״צ, כיון שהתפלל כבר (שו״ע אדה״ז סוסי׳ קכד). ולפ״ז י״ל דה״ה הכא, כיון שהתפלל כבר עיקר התפלה — תפלת י״ח. ועיי״ע בט״ז (שם סק״ה) שכ׳ בזה״ל: דלא חייבו רבנן וכו׳ את הבקי שלא יסמוך על הש״צ אלא בכל התפלה, אבל בשביל דבר א׳ בלבד יוכל לסמוך על הש״צ. וראה בפמ״ג (מ״ז שם) בנוגע לברכה שלימה (והוא מדברי התוס׳ (ברכות כט, ב ד״ה טעה)). וראה ביא״פ ולבו״ש (שם).

אלא שבלשון אדה״ז שם משמע שעיקר הדיוק בזה שהתפלל כל הברכות אלא שחסר אצלו בהזכרת מעין המאורע, משא״כ בדילג ברכה ממש (וראה בחקרי הלכות המצויין במהדו״ח). ואף שעדיין מקום לקיים הדברים קצת — ראה במילואים (ב) — מ״מ, בנוגע למעשה, כיון שהדברים מחודשים, מסתפינא להורות כן למעשה. ומהיות טוב, ודאי עדיף שכאו״א יבקש רחמים ע״ע ולא ע״י שלוחו.

אין לסמוך על ההלכה האמורה למעשה, ועדיף שלא לצאת י”ח תפה”ד בשמיעה
ובפרט, שבנוגע למעשה אי״ז נוגע כ״כ בד״כ, שבבקי בקל יכול לברך בעצמו.

אינו בקי בנוסח תפה”ד בע”פ יוצא י”ח תפה”ד בשמיעה
ובאינו יודע נוסח תפלת הדרך בע״פ — פשוט שאפשר לצאת ע״י אחר, שה״ז בגדר אינו בקי. וכ״ה בב״ח (סקכ״ד) שפירש ״אינו בקי״ — שאינו יודע להתפלל מבחוץ כשאין סידור בידו.

אם בתפה”ד צריך עשרה ע”מ לצאת י”ח בשמיעה
יא. ועדיין צריכים אנו למודעי, שהרי גם באינו בקי לכאורה צריך עשרה, כנ״ל, שאין שליחות ליחיד (שו״ת הרשב״א הנ״ל).

בתפילה ובברכות ק”ש צריך עשרה ע”מ לצאת י”ח בשמיעה ויש לחלק ביניהם ובין תפה”ד
והנה, מסברא מקום לחלק, דהיינו רק בתפלת העמידה שלא נתקנה אלא בלחש (ראה טור או״ח סתקצ״ד) משא״כ בעניננו. אמנם, מצינו להדיא ברמ״א (סנ״ט שם) שפסק כן גם בנוגע לברכות ק״ש.

ועדיין י״ל ולחלק דשאני ברכות ק״ש ששייך בזה גדר עשרה, כיון שתיקנו לפרוס על שמע, משא״כ תפלת הדרך שמעולם לא נתקנה בעשרה. (ולהעיר ממשמעות לשון הלבוש (ס״ו ס״ד) ״שכ״מ שנתקן בציבור שהש״צ יכול להוציא לא נתקן אלא בעשרה״. ויל״ד. ולהעיר שבפמ״ג (ס״ו בא״א סק״ח) פירש בדברי הלבוש דמיירי רק בבקי. וכ״ה במחה״ש (סנ״ט סק״ה). אבל בשו״ע אדה״ז כאן (סנ״ט) ל״מ כן. וכ״מ מדברי הלבוש (כאן). וראה במשנ״ב (כאן בבה״ל ד״ה בפחות)).

בבהמ”ז ובברכות השחר שייך הדין שצריך עשרה ע”מ לצאת י”ח בשמיעה
אלא שבשו״ע אדה״ז (שם) מוכחא מילתא שגם בברהמ״ז שייכא הא מילתא שלא להוציא כ״א בעשרה (ולא הקלו כ״א מפני שהיא ברה״נ. ובדוחק י״ל שגם בברהמ״ז שייך גדר עשרה בזימון בשם). ואפי׳ בברכות השחר.^[19]

בברכות הנהנין ובברכות המצוות אי”צ עשרה ע”מ לצאת י”ח בשמיעה וצע”ק בדברי אדה”ז
וצע״ק בלשון אדה״ז שבברכת הנהנין וברכת המצוות ״וכיו״ב משאר כל הברכות״ א״צ עשרה, דמאי שייר — שהרי ברכות השבח והודאה מפורש בהמשך הסעיף שצריך עשרה. והנה בשביל החיים (להגרא״ח ע״ה נאה) לדה״ח (ס״ד ס״ה) העיר מדברי אדה״ז כאן בקשר לברכת התורה, שאינו יוצא כ״א בעשרה. ואישתמיטתי׳ שגם בשו״ע אדה״ז (בסמ״ז סוס״ז) כ״כ לצאת יד״ח ברכת התורה מאחר. (וכפה״נ זהו טעמו של בעל נתיב החיים שלא העיר כנ״ל). וכ״ה במג״א (רסי׳ תצד). ועיי״ע בתהל״ד (ס״ו סק״ג). וראה עוד במילואים (ג) בגדר ברכת התורה.

יציאה ידי חובת ברכת נטילת ידים ואלקי נשמה בשמיעה

אלקי נשמה בגדר ברכת הודאה
יב. ומה שצ״ע בזה, הוא מש״כ באג״ק (ח״ג ע׳ ד) בניעור כל הלילה, שאפשר לשמוע ברכת נט״י ואלקי נשמה ממי שישן. ואף שברכת אלקי נשמה אינה על מנהגו של עולם (לפום סברא זו שאינו מברך בניעור כל הלילה) — מ״מ אינה בכלל ברכת הנהנין, ובכלל ברכת ההודאה היא (אדה״ז בשו״ע ס״ו ס״ז). והיאך אפשר להוציא שלא בעשרה. ולכאורה קושיא אלימתא היא. ועייג״כ בקצוה״ש (ס״ה בבדה״ש סק״ט). וכבר נתקשו רבים בזה.

אלקי נשמה בגדר ברכה על הנשמה
ולכאורה י״ל, שמש״כ אדה״ז בשו״ע שאלקי נשמה היא ברכת ההודאה, היינו לשיטתו בשו״ע (ס״ה ס״ז) שמברך אלקי נשמה גם בניעור כל הלילה, אבל לפי מסקנתו מש״כ בסידורו שאינו מברך בניעור כל הלילה (ראה שעה״כ פ״א סק״י. ובפסקי הסי׳ — גם בדעת אדה״ז בשו״ע), אינה בגדר ברכת הודאה ושבח על מנהגו של עולם, כ״א ברכה על עצם החזרת הנשמה וקימה משנתו (ראה קצוה״ש ס״ה סק״ח). ועצ״ע.

ויש מי שכתב שלדעת אדה״ז (בסרי״ג ס״ו במוסגר) שבשומע כעונה ״פיו כפיהם״ — יכול להוציא גם היחיד.

וצע״ג לחדש כן ללא מקור. ועוד, שהרי י״ל שהרי הא גופא קמ״ל כאן שאין גדר שומע כעונה בברכות ההודאה, כ״א ע״י הציבור דייקא. (וגם להנ״ל שבתפלה לא הופקע גדר שומע כעונה, ועדיין חל ע״ז שם חפצא דתפלה — סו״ס מצד הטעם דבקשת רחמים תיקנו שלא יהא באופן דשומע כעונה. והה״נ בברכת השבח וההודאה). ולפי פשוטו יראה, שבדלית ברירה סמכו על השיטה שגם בברכות השבח יחיד מוציא, וכמ״ש במג״א (סק״ה).

בכל ברכה על דבר המסוים אי”צ עשרה ע”מ לצאת י”ח בשמיעה
ואולי יש לומר בזה, ובהקדם כללות ההסברה בד״ז גופא. ונראים הדברים, שבברכה שמברך על הנאתו או על מעשה מצוה, וכיו״ב בכל ברכה שמברך על מאורע מסויים, אע״פ שבפועל יש בה גם משום שבח, יכול לצאת ע״י אחר. אבל בברכת השבח שתיקנו על מנהגו של עולם (ולא על גוף הנאתו, או על מעשה המצוה), אינו יוצא כ״א בעשרה, שכך תיקנו לשבח ולהודות בפיו דייקא, או ע״י ש״צ. ויומתק מאד לשון אדה״ז שם בשו״ע, עיי״ש היטב. ומובן היטב, מה שהביא דוגמא דוקא מברכות השחר (דקייל״ן שמברכים על מנהגו של עולם), וברכות ק״ש.

בברכת התורה אי”צ עשרה ע”מ לצאת י”ח בשמיעה
ולפ״ז רווחא שמעתתא מה שבברכת התורה יכול לצאת ע״י אחר ביחיד, כיון שהברכה היא על מעשה מסויים או מצוה מסויימת, אף שיש בה שבח והודאה.^[20]

באלקי נשמה אי”צ עשרה ע”מ לצאת י”ח בשמיעה
וא״ש מה שבברכת אלקי נשמה יכול לצאת ע״י אחר, דהרי אנן קיימינן השתא לפום הך סברא שאינו מברך על מנהגו של עולם, וא״כ בכל כיו״ב שמברך על הנאתו, גם כשהיא ברכת השבח וההודאה, יכול לשמוע מאחר.

(ואף שי״א שמברכים על מנהגו של עולם — אה״נ, אבל הכא קיימינן ברוצה לצאת ולהסתלק מחשש ברכה לבטלה, וא״כ פשוט שעדיף טפי לשמוע מאחר. ולהעיר שבאג״ק (שם) כתב ״שאפשר לשמוע״, ויל״פ כוונתו כנ״ל, שמחד גיסא יכול לשמוע ע״י אחר, שלא להיכנס בחשש ברכה לבטלה, אבל לאידך, הפסיד בזה להאומרים שמברכים על מנהגו ש״ע).

בתפה”ד ובברכות רעם וברק אי”צ עשרה ע”מ לצאת י”ח בשמיעה
ואם כנים הדברים, הרי שבתפלת הדרך, ועד״ז בברכת רעם וברק, וכיו״ב בשאר ברכות יכול לצאת ע״י אחר גם בפחות מעשרה. ועצ״ע בכ״ז.^[21]

התנאים ליציאת ידי חובת ברכה בשמיעה

התנאים לצאת י”ח בשמיעה
יג. התנאים לצאת יד״ח ברכה — שו״ע אדה״ז (סרי״ג ס״ד). ועיי”ש (סרי”ד) בנוגע לתיבות המעכבים. ואכ”מ. ודבר פלא ראיתי בכה”ח (שם סק”ג) ע”ד הסוד שצריך לשמוע כל התיבות. וצ”ע.

אין יוצאים י”ח בשמיעה ברמקול
יד. כבר האריכו בפוסקים בשלילת הענין לצאת ע״י רמקול. ועלתה לנו ארוכה בזה במק”א (מקורות ועיונים להלכה יומית אות תרמב. שם אות תרנא). וש”נ. ואכ״מ.

 

 

From Halacha2Go Archives
#377 (#32642)