Article: Ma’aser on Gift Money

 

Parents often support their grown children by helping them with monthly expenditures, covering a down payment on a house, paying for the expenses of a simchah (happy occasion)—such as the bris of a newborn grandson, new-baby paraphernalia—and other such gifts. Are the children obligated to pay ma’aser (lit., “a tenth”; refers to the practice of tithing earnings for charity) on the money they receive?

Beneficiaries of monetary assistance offered for general support without specific instructions on how to spend it—for example, when parents contribute to a young kollel (married men’s yeshiva) couple’s expenses—should give ma’aser. (An exemption would apply to a family living beneath the halachic poverty threshold, a discussion beyond the scope of this article.)

However, money that is earmarked for a specific expense is patur (exempt) from ma’aser—even assur (forbidden)—the recipient may not override the intended purpose without the donor’s express permission by allocating a portion of their gift for tzeddakah. Even if the giver did not expressly say, “The money is for this specific purpose only”, we have an umdena d’muchach (an obvious assessment) that the donor would not wish their intent to be changed. There is another possible reason the money should go fully to the expenditure: ma’aser is an imperative only on profits and an allocation “swallowed up” completely by a specific expense would conceivably not qualify.

When the funds are gifted for a specific purpose, but with the donor’s permission for the money to be spent at their discretion, the recipient is obligated in ma’aser.

 

מעשר על כסף שהתקבל כמתנה:

בנוגע למעשרות ממתנה – אף שבס׳ היראה לרבינו יונה אות ריג מ׳ לעשר גם מחפצים שנתקבלו במתנה – מ״מ ה״ז תלוי במנהג, ולא נתפשט המנהג כן. וראה שו״ת יד הלוי ח״ב סמ״ד. שבה״ל ח״ה סקל״ד סק״ג.

ולענינו, בכ״מ מצינו שאפשר להגביל ולהתנות במתנה שיהא לאותו דבר שפי׳ בלבד. ויש בזה כמה חילוקים ואופנים: ראה שו״ע או״ח סתרצ״ד ס״ב. יו״ד סרנ״ג סי״ג. חו״מ סקי״א ס״ג. סרמ״א ס״ה סש״ו ס״א. שו״ע אדה״ז הלואה ס״ה: אא״כ ניתן לו בתנאי שלא יפרע ממנו לחוב. וילה״ע גם משו״ע אדה״ז סתמ״ח סכ״ג. ועיי״ש במשנ״ב בשעה״צ סקס״ד.

וראה מש״כ בכ״ז בשו״ת חו״י סרל״ב (שתלוי אם דרך להקפיד). שבו״י ח״א סע״ז (שבתנאי כפול שלא ישנה מדעתו שאני). חקרי לב יו״ד סק״ב (שכשנתנו אדעתא דפורים שאני). ובמנחת פתים סרמ״א מחלק באופן שיש אומדנא שמוכח בדעת הנותן.

ועפכ״ז, נכתב כבפנים. וכ״כ בשו״ת אג״מ יו״ד ח״ב סקי״ב. וראה שו״ת מנחת צבי ח״ג ס״ח סק״ה. חשב האפוד ח״ג סל״ד. וראה צדקה ומשפט פ״ה ס״ה שכ״ה לכו״ע בידוע שהנותן מקפיד. (ומש״כ בשו״ת חקרי לב שחייב לעשר – הוא לדידי׳ שבד״כ מותר לשנות מדעת הנותן. וצ״ע מש״כ שם שבלא״ה יכול לעשר ע״ז ממק״א – שמאיזה טעם יתחייב בכך).

[ולהעיר משו״ע אדה״ז סרמ״ב ס״ח, דמ׳ קצת שפי׳ בס״ח סתתס״ו – שבשלחו לו מאכל לשבת לא יאכלנו בחול – שמדת חסידות לא לשנות מדעת הנותן גם כשמותר (ולא שהטעם מצד שנשלח עבור שבת). ובאמת, בשו״ת חו״י הנ״ל פי׳ ג״כ , עד״ז, אלא שכ׳ (לשיטתו) שד׳ ס״ח הנ״ל אינם משנת חסידים כ״א מעיקר הדין].

וגם בעני שמותר לשנות לפי שידוע שיעשה כחפצו (שו״ת שבו״י הנ״ל) – ראה בשו״ת אג״מ יו״ד ח״א סקנ״ב, דהיינו רק כשמשתמש בו עבור צרכיו ולא לצדקה, עיי״ש. וכבר נמצא עד״ז בראבי״ה סי׳ א׳ג. וכן באו״ז הל׳ צדקה סי״א.

 

 

From Halacha2Go Archives
#737