הפסק בין ברכת לישב בסוכה לאכילה

שאלה:

האם יש להחמיר שלא להפסיק בשיחה בלילה הראשונה בין ברכת לישב בסוכה בשעת קידוש עד שיסיים לאכול כזית פת בסוכה?

תשובה:

לא נהגו להחמיר.

מקורות:

פתח דברינו יאיר, שבפשטות ברכת לישב בסוכה חלה גם על אכילת כזית דליל א׳. ומפורש כך בערכי תנאים ואמוראים ערך רב ייבא סבא. וכ״מ ברבינו מנוח סוכה ו, ז. וכ״כ אלף למטה תרכה, פה. וכ״מ קצת במג״א תרלט, יא. וראה שו״ת אג״מ ט, מג, ב. (וראה עובר אורח קמ. וצ״ע).

ולפ״ז לכאורה נכון שלא להפסיק אם מחמת הפסק בין ב׳ מצוות הנפטרים בברכה אחת. או גם באמצע מצוה אחת, להזהירות שלא לשוח עד גמר בדיקת חמץ כמ״ש בט״ז תלב, ג, הביאו אדה״ז שם ז. ונזכר שם להדיא דשאני שיחה באמצע סעודתו בסוכה, לפי שאינו מוכרח בישיבה זו שלאחר השיחה, שאם ירצה שלא לאכול עוד ושלא לישב בסוכה הרשות בידו.

אמנם, למעשה, שתיקת הפוסקים בד״ז מוכיחה שאין כאן בית מיחוש. וכן מנהג העולם שלא להקפיד. וכ״כ בהליכות שלמה תשרי ט בארחות הלכה הערה 33 (למרות מש״כ שם בפנים ס״ג).

ונראה, ובהקדם, שחקרוה שרים בגדר מצות אכילת כזית בליל א׳ אם הוא מצות אכילה, אלא שכיון שהוא סוכות מחוייב לאכול בסוכה, או שהוא מצות ישיבה בסוכה, רק שבליל זה קבעוה חובה, שאינה מצוה קיומית לחוד כבשאר ימי החג. וכן קבעו שיעורה בליל זה בכזית.

והנה, בכ״מ בראשונים ואחרונים מוכח שהוא חלק ממצות סוכה בכלל. והאכילה אינה אלא לאשוויי קביעות בסוכה. ואבוהון דכולהו, בפיר״ח סוכה כז, א: נאמר חמשה עשר בחג המצות אכילת מצה, ונאמר בחמשה עשר בחג הסוכות ישיבה כעין דירה, מה חג המצות אכילת מצה בלילה הראשון חובה שנאמר בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה, אף בחג הסוכות ישיבה כעין דירה באכילה בסוכה, עכ”ל. ודוק. והאריכו בדבר בכ״מ. והדברים עתיקים. ולא עת האסף פה. וראה הנסמן בבסוכות תשבו פאק ב, א. אנצ״ת ערך ישיבת סוכה ע׳ קמא. וראה בית מתתיהו דלקמן. וראה קובץ שיננא א ע׳ 900 ואילך.

ומוכרח כן גם מנוסח הברכה, שאינו מברך ברכה מיוחדת על אכילת הכזית לאכול בסוכה וכיו״ב, אלא ברכת לישב בסוכה. וכן מוכח שם בערכי תנאים ואמוראים וברבינו מנוח.

ואף גם למ״ד שחייב בכך גם בעת הגשמים ה״ז תנאי בגדר קיום מצות ישיבה בסוכה בליל א׳, שגדרי׳ שונים מעיקר המצוה בכלל. וכ״ה בהליכות שלמה שם בארחות הלכה 50. וראה ערוה״ש תרלט, יז.

וי״מ שנחלקו הדעות אי אמרינן דון מינה ואוקי באתרין או לא – ראה שו״ת יוסף אומץ מח. וראה ערול״נ סוכה כז, א דקס״ד דיליפינן לה במה מצינו מפסח, ולמסקנא הוא בגז״ש. ואכ״מ.

וי״ל באו״א, שכיון שהיא מצוה חיובית בליל זה, חייב בכך בכל ענין גם בעת הגשמים, שאא״פ ליפטר הימנה. וכן עולה מפשטות לשון הרא״ש ברכות ו, כג. הגהות ר״פ לסמ״ק צב. וכ״ה בפמ״ג תרלט במ״ז יז.

ומוכח כן, בין השאר, גם בדברי כמה ראשונים, שלא השוו מדותיהם, לענין מצטער וגשמים בלילה א׳ ושיעור המצוה ביום א׳. וכן הרמ״א, שמחד גיסא כתב בד״מ תרלט, ו, שאין מקום להקפיד לאכול לתיאבון, שאינה מצות אכילה (אלא רק בגדר המחמיר יחמיר, עיי״ש. וכנראה הביאו הרמ״א בשו״ע שם ג, לחומרא בעלמא), אף שהחמיר שמחוייב בכך גם בעת ירידת גשמים – ראה ד״מ ה, ורמ״א ה.

ואף להדעות להחמיר לאכול הכזית לתיאבון – כי ג״ז בכלל הגז״ש. ואף לשיטות אלו, גדר החיוב הוא ישיבה ולא אכילה, אלא דסבירא להו דפטורא ד”תשבו כעין תדורו” נאמר בשאר הימים, משא”כ בלילה הראשון דילפינן חיוב אכילה ממצה, ליכא להאי פטורא. וע״ד דברי הריטב״א סוכה כז, א ד״ה הא דאמרינן, שאף שנקט להדיא ש״חיוב אכילה בסוכה הוא מדין סוכה״, מ״מ חזר בו לגבי שיעור האכילה, שאינו בשיעור יותר מכביצה כשאר אכילת קבע המחייבת סוכה אלא בכזית, ״דכיון דגמרינן ג”ש מחג המצות לגמרי דרשינן מה התם בכזית אף כאן בכזית״. והיינו, דהאי ילפותא דט״ו ט״ו אינה אלא לענין השיעור, אבל גדר החיוב הוא מצות ישיבת סוכה ולא מצות אכילה, ומזה לא חזר בו. וכנראה כך פירש רבינו בדבריו, ראה לקו״ש כט ע׳ 217 הערה 54. (ועיי״ש בריטב״א, שבליל הראשון שקבעו הכתוב חובה בסוכה עשאו אכילת קבע. ומשמע שגם למסקנא אחרי שחזר בו נקט שאי״ז מצות אכילה, אלא גדר ישיבה בסוכה, ממה שנזקק להוסיף דאף בכזית חשיב אכילת קבע, שהרי בלא״ה יוצא יד״ח באכילת כזית, כבמצה בפסח. וכן הבין בהערת המהדיר. ומכאן, למה שמצינו למי שכתבו (ראה מקראי קודש סוכות א ע׳ קלב בהררי קודש. ועוד. ועיי״ש גם בהפלוגתא בריטב״א שם, אי חובת ליל א׳ גם בשינה), דהא בהא תליא, שאם צריך כביצה ועוד, ה״ז מדין ישיבה בסוכה, והאכילה היא מעשה של קביעות בסוכה, ולהדעות ששיעורו בכזית, הוא מדין אכילה כשאר אכילות שבתורה שיעורה בכזית. אמנם אין הכרח כלל לתלות הדברים זב״ז, דאף למ”ד דבעינן יותר מכביצה יתכן שביסודו הוא מדין אכילה, אלא ששיעורו נקבע כפי גדר אכילה המחייבת בסוכה. ומאידך, אף למ”ד דסגי בכזית אפ״ל שהחיוב משום קביעות בסוכה, אלא דליל ראשון שאני, דכיון שהאכילה עצמה היא אכילת חובה, אף שיעור כזית חשיב לענין זה כקביעות, וכמפורש בריטב״א. (ומה שהחיוב באכילה דוקא ולא בשינה – שעיקר ישיבה ודירה באכילה, ראה לקו״ש שם). אבל י״ל שרצה ליישב מ״ט א״צ להוסיף ולאכול עד כביצה מצד סעודת יו״ט (וכ״ה באמת בשו״ע אדה״ז), ועז״כ שקבעו הכתוב חובה וגם בכזית חשיבא אכילת קבע. ואף דס״ל לריטב״א ״שאין חיוב ליל הראשון אלא באכילה דומיא דליל א’ של פסח, וחיוב שינה לא אתי מהתם דלא מחייב בשינה״ – אינו סותר לפי שעיקר ישיבת סוכה הוא באכילה, ראה בארוכה לקו״ש שם.

ומוכרח הוא מצ״ע שהמצוה היא הישיבה בסוכה, דאלת״ה תיקשי לן היאך מברך “לישב בסוכה” על מצות האכילה, והרי ב’ ענינים וגדרים חלוקים הם. ודוחק לומר שמ״מ נכללת האכילה בברכת הישיבה, כיון שמדיני המצוה לאכול בסוכה.

(וכן הוכיחו בכ״מ מדברי ראשונים. והספרים מלאים בד״ז. אמנם מצינו במהרש״ל סוכה כז, ב בדעת רש״י שם ד״חיובא די”ד לאו בסוכה תליא אלא ילפינן מלילי פסח דצריך אכילה ומאחר דצריך אכילה אי אפשר לקיימה בלא סוכה ומ”מ עיקר מצותה תלוי באכילה ומש”ה יכול להשלימה באכילת סעודה אחריני באיך שהיא״. והיינו ביו״ט האחרון חוץ לסוכה, עיי״ש. וראה גם שפ״א שם. אלא שדבריו מחודשים. ובמהרש״א שם השיגו והוכיח מירושלמי דליתא. ועוד, שגם גברי מהרש״ל הם רק בדעת רש״י שם. וכל הראשונים חלקו. ונראה עוד שהוא רק בדעת ר״א. ומהרש״א השיג גם בזה. ואדרבה, אם נאמר שכ״ה אליבא דהלכתא, יתרבו חבילי קושיות, כפי שהאריכו בכ״מ. וראה בארוכה משולחן ר׳ אליהו ברוך מועדים ב ע׳ קכה ואילך. אמנם, שוב דרך שם באו״א. ואינו מוכרח. וראה מה שהעמיסו בדברי מהרש״ל בדברי חכמים צינוירט ג ע׳ קפג. ישבו בסוכות הולס לט. יוסף שאלה סוכה נה. קובץ תפארת ישראל יט ע׳ 20).

 ומכיון שכן, אין סיבה להחמיר שלא להפסיק, מאחר שהתחיל כבר המצוה. ואל תשיבני, שסו״ס מוכרח הוא לאכול הכזית, וממילא עכ״פ מהנכון שלא להפסיק בדברים אחרים – דשאני הכא שכבר קיים המצוה בישיבה בכלל, ואכילת הכזית אינו מצוה בפ״ע, או המשך גמר המצוה שמחוייב לגומרה, אלא שיעור מעכב בעיקר קיום מצות ישיבה בסוכה בליל הראשון, וברכת “לישב בסוכה” אינה מוסבת על מעשה האכילה מצד עצמו, אלא על עצם הישיבה בסוכה. ומעת שהתחיל בקיום הישיבה, כבר חלה הברכה על המצוה, ושוב אין הדיבור חשוב כהפסק גמור.

וי״ל בסגנון אחר, שגדר אכילת הכזית הוא, שקבעה תורה אופן קיום המצוה, שבליל א׳ הישיבה צ״ל בדרך אכילת כזית, אכל כיון שעיקרה גוף מצות ישיבה בסוכה, ממילא האכילה נגררת אחרי עיקר גדרי מצות ישיבה בסוכה, ואמטו להכי, מותר גם להפסיק בשיחה כבשאר ישיבה בסוכה בכלל. (ומכיון שכן, גם אינו דומה למצות תק״ש, שעכ״פ נראה כב׳ מצוות – משא״כ כאן דלא מינכרא כמצוה בפ״ע. ולהעיר ממועדי הגר״ח א, תקכה – ע׳ רכט בטעם שלא תיקנו ברכה על אכילת הכזית. אבל סותר לדברי הראשונים כנ״ל. וראה שו״ת בית מתתיהו גבאי א, ז, יד בארוכה).

ודוגמא לדבר, קידוש במקום סעודה, שהסעודה אינה חלק ממצות קידוש אלא תנאי במצות קידוש. וכן כאן שהמצוה היא גוף הישיבה בסוכה, כבכל ימי החג, אלא קבעה תורה תנאי שאופן הישיבה בליל א׳ צ״ל גם באכילת הכזית.

ועוד, שבאמת מעיקר הדין מברך בכל פעם שנכנס, אלא שנהגו לברך רק בשעת האכילה, אבל המצוה היא בגוף הישיבה. וכמובא בכ״מ. ובאמת כבר העיר האדר״ת (נדפס באליבא דהלכתא גל׳ קט ע׳ ב ובקובץ מורי׳ תעב ע׳ צז), בהערותיו לסי׳ תרלט שלמ״ד שאין להפסיק בכלל בין ברכת המוציא עד שיאכל כזית הה״נ בסוכות שאין לו להפסיק עד שיאכל יותר מכביצה. ושוב כתב לחלק, דשאני הכא שהברכה מצ״ע על הישיבה רק שנהגו לברך בעת אכילה דוקא.

ובאמת, ליכא משום הפסק בשיחה, שהרי גם השיחה בסוכה חלק מהמצוה. וכבר עמד בזה במור וקציעה תלב. אבל ממה שהאריך הט״ז ואדה״ז שם, לבאר בטעם שמותר להשיח באמצע סעודתו בסוכה משמע דלא שמיעא לי׳ סברא זו. ונראה, דהתם קאי כששח מחוץ לסוכה.

ואכן, סברא זו לא מהני לנדו״ד, באופן שיצא ושח בחוץ.

ועוד איכא בגווה, ובהקדם מה שצ״ב, מ״ט לא חששו להזהירו שלא יפסיק בשיחה אחרי בדיקת חמץ עד שעת הביעור. או שעכ״פ יברך שוב. וטעמא בעי. וראה ח״י תלב, ו. ונראה דשאני בדיקת חמץ, שכל מקום שבודק ה״ז כאילו מתחיל בדיקה נוספת, והו״ל הפסק בין הברכה להתחלה חדשה זו. וכלשון הט״ז: כל שלא גמר עדיין אותו החלק נקרא התחלה אצלו. ונתבאר בשו״ע אדה״ז שם בקו״א א. אבל אין איסור להפסיק בין התחלת המצוה להמשך המצוה. וכן בביעור חמץ ה״ז המשך וגמר מצות הבדיקה. וכ״ה בכת״י עה״ג בשו״ע אדה״ז שם במהדו״ח. ודון מינה לנדו״ד. (וראה פקודי המועד יזדי סוכות יב מש״כ מד״ע, לענין הפסק בין בדיקה לביעור, וליישב עפ״ז בנדו״ד).

ומצינו כעי״ז בשו״ע אדה״ז תעה, כה, כשאין לו שאר ירקות לכרפס, שאוכל מרור, ומברך על אכילת מרור. ומ״מ גוף המצוה מקיים אח״כ, ואין בכך משום הפסק כיון שכבר התחיל במצוה. ולא חש להזהיר ע״פ דעת הט״ז, שלא להפסיק בין התחלת מעשה המצוה – אף שהוא רק מעשה ללא קיום – לקיים המצוה שאח״כ, כיון שאין כאן התחלה חדשה אח״כ. וראה בס׳ הלכות ליל הסדר שם הערה 3 אות ו – באו״א. (אבל להעיר ממש”כ השל”ה מסכת פסחים בנר מצוה שלא לשיח שום שיחה מכרפס עד אחר אכילת אפיקומן, מחמת שברכת בפה״א שמברך על הכרפס, קאי ג״כ על אכילת מרור, אלא שלא נפסק כמותו. ומפורש לדינא שאע״פ שהפסיק אין בכך כלום גם בבירך על אכילת מרור אכרפס).

ואף גם זאת, שבאמת איכא לפרושי בכוונת הט״ז, דשאני מצוה שאינו מוכרח לגמור שיש מקום להברכה לחול. אבל בבדיקת חמץ, דלא סגי דלא גמר. כלומר שאם לא יגמור הבדיקה אגלאי מילתא דלא עביד מצוה כלל, ונמצא שאין להברכה מקום לחול, והול כמפסיק בין ברכה להתחלת המצוה. וכ״כ במקראי קודש להגרצ״פ פראנק פסח א, מה. וראה באו״א קצת באמרי שפר צארום פסח ע׳ קסה.

ולפ״ז, בנדו״ז הרי אם לא יאכל כזית, מ״מ כבר קיים מצוה עד עתה, וחלה הברכה על הישיבה שעד עתה, ואין טעם להחמיר. (וצ״ע, שגם בתק״ש כבר קיים המצוה דאורייתא. אבל ראה אדה״ז סתקצ״ב ס״ז, שביאר שם הטעם באו״א).

ותו, שבכלל אינו מוכרח באכילת כזית פת זו, שהרי יכול להפסיק כעת, ולצאת בכזית אחר.

ובמשי״ם חפש״י באחרוני הזמן ראיתי שעמדו בזה בכ״מ – וחלקם צוינו כאן: ראה אשרי האיש ג כו, יג – ע׳ קעט. קובץ הלכות קמינצקי סוכות יג הערה ו. משיבת נפש תשובות מהגרח״ק תרמג – ע׳ דש. מעדני כהן קופשיץ ד, טז. תשוה״נ ד, קסג. מגדל צופים ח, נ. מקדש ישראל סוכות שלג. משפטי החושן טוען ונטען תשע״ג ע׳ לח. ויען יצחק בן שושן ב, לא. הטנא מידך טנא ג פרי יח. קובץ מוריה רפז. קובץ חידושים וביאורים תורת אמת גל׳ עח (וחזר ונדפס בספר פלפולים דישיבה הנ״ל דשנת תשפ״ה). בית אהרן וישראל גל׳ קסט. קובץ העו״ב גל׳ תתרה. גל׳ א׳טז. הערות הת׳ ואנש כזבלנכה לג בעומר תשמ״ב גל יג. קובץ תל תלפיות ירח האיתנים תשפ״ו. קובץ בית ועד לחכמים ג, תשס״ט.

#54519