הבדלה שלא על הכוס

שאלה:

מעשה באחד שטעה במוצאי שבת חזון והיה סבור שכיון שיש איסור בשתיית יין ממילא מבדילים בלא כוס, וכך עשה שאמר ברכת הבדלה בלא כוס. ולמחרת סיפר גם לחבירו, ולכאורה יש להורות לו שיבדיל שוב על הכוס.

ואחד המורים טען שא”צ להבדיל שוב, וטענתו שבדיעבד יצא ללא כוס.

תשובה:

יבדיל שוב.

מקורות:

במשנ״ב רצו, יז: ויש שרוצים לומר שיאמר עתה ברכת המבדיל בלא כוס, ואין להורות כן. ולכאורה משמע שאף שאין להורות כן לכתחילה בדיעבד יצא.

אבל אינו, שהשקו״ט הוא אם יבדיל עכ”פ בלא כוס, אבל אה”נ כשיהא לו אח”כ כוס יבדיל שוב, לפי שצריך להבדיל על הכוס, ואפילו שתיית הכוס מעכבת בהבדלה. וראה לקו”ש ח”מ ע’ 206. וראה בלוח למוצ״ש בתשעת הימים.

ונראה פשוט בדעת המשנ״ב שלא יצא בדיעבד ללא כוס, ראה שם רצו, ט. וכוונתו רק שאין להורות למי שאין לו כוס להבדיל ללא כוס כמהר״ם. אבל לגבי בדיעבד אין ספק.

ובהקדם, שבשו”ת מהר”ם מרוטנבורג דפוס קרימונה ק, הובא בד״מ רצו, ג, כתב וז״ל:

ומי שאין לו יין ולא שכר אלא פת, כתב רבינו שמחה דאפילו הכי מבדיל בלא כוס, דעל הכוס תקנוה אנשי כנסת הגדולה, היכא דאין לו מכל מקום מבדיל בלא כוס, מידי דהוה אברכת המזון שטעונה כוס, והיכא שאין לו כוס אפילו הכי מברכין ברכת המזון. ודוקא שאין יין באותה מקום, אבל יש יין באותו מקום יתענה עד שישלח אחר יין ויבדיל, כמו (אמר) אמימר דבת טוותא.

והשיטה שמבדיל ללא יין – הביא כבר בטור רצו מפרדר״א. וכתב דלא קייל״ן הכי.

ולהעיר בלשון רמא רצו, ב שטוב יותר כוס פגום משכר, ולפי מג״א ה, קאי אי במקום ששכר אינו חמר מדינה, ומשמע (וראה הגהות רעק״א לשם) שכוס אינו מעכב. וי״ל.

ובדרכי משה הקשה על דברי מהר״ם: וצ”ע דגבי הבדלה כבר הבדיל בתפלה.

ולמעשה, כן נקטו כל הפוסקים דלא כמהר״ם. ובשו”ת חסד לאברהם אלקלעי או״ח ה – י, ב – דמהר”ם יחידאה הוא ולא מצאנו חבר בכל הפוסקים. וראה שו״ת זרע אמת ג, כב שמהר״ם יחיד נגד כל הפוסקים. ותמה על המג״א דמשמע כאילו מחלוקת שקולה היא. אבל ראה שם שנקט הלשון: כמעט ברכה לבטלה. וראה מה שהציב ציונים בשו”ת יביע אומר א או״ח טו.

אמנם ראה בכה״ח רצו, כא, במי שבירך כל ברכות ההבדלה על הכוס וכשטעמו נמצא חומץ שהב״ד שו״ת חיים שאל א, עד, מג, שמביא כוס יין אחר ומברך בורא פרי הגפן והמבדיל. אמנן אמנם כתב שכיון דאיכא למ״ד שמי שאין לו יין יכול לומר ברכת ההבדלה בלא כוס נראה דיצא בדיעבד ואין צריך להביא עוד כוס אחר. ואע״ג שכתבו הטור וב״י דלא קיימא לן הכי, כההיא יש לומר היינו לכתחלה אבל אם כבר בירך יש לומר דיצא. ואם יביא כוס אחר ולחזור ולברך חיישינן לברכה לבטלה ושב ואל תעשה עדיף.

וראה גם בטהרת מים בשירי טהרה ה, דן במי שהבדיל על משקה שאינו חמר מדינה. וסמך אמהר״ם בדיעבד.

ומצינו שהעיר על דברי כה״ח הגרשז״א, בשלחן שלמה רצו, ח, שאין לסמוך ע”ז כיון דבגמרא ברכות דף ל”ג ע”א יליף כוס להבדלה מקידוש, ושם הרי מבואר דאם נשפך הכוס דחייב לחזור ולקדש, והכי נמי בהבדלה, וכיון שכך גם דעת החיד”א מסתבר שכך צריכים לעשות. [ומה שהביא שם מפמ״ג רצו בא”א ז, דנראה לו לדינא שיבדיל בלא שם ומלכות – צע״ג, שבפמ״ג כתב רק שבלי שו״מ בלא״ה אומרים כדי לעשות מלאכה. ופשוט שכוונתו לברך אחר כך על הכוס].

גם בשו”ת אמרי יושר ב, קעג, פשיטא לי׳ שצריך לחזור ולהבדיל, ולא הביא כלל דעת מהר”ם וכנראה דפשיטא לי׳ שאינו לדינא.

ובאמת, מסתבר גם בכוונת מהר”ם שיכול להבדיל בברכה אבל עדיין חייב להבדיל על הכוס כשיבא לידו, שבודאי הכוס לעיכובא כמו בקידוש. וכבר האריכו בדעת מהר”י מולכו שהביא בברכ”י רעב, ח, שמי שאין לו יין ופת בשבת מקדש בברכה בלא כוס. וראה יבי״א שם. ופשוט שחוזר ונקדש כשיהי׳ לו כוס. והעירו בדיוק ל’ הרמב”ם שכתב שבת כט, א: מ”ע מה”ת לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש וכו’, וזה הוא נוסח קידוש היום; ברוך אתה ה’ אמ”ה אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו’ בא”ה מקדש השבת’. ושוב כצב שם ו: ומדברי סופרים לקדש על היין. שהתקנה לקדש בברכה היא תקנה בפנ”ע, ועוד תיקנו לקדש על הכוס, וגם כשאינו יכול לקדש על הכוס עליו לקיים תקנת קידוש בברכה. וכן מדוקדק מל’ הרמב”ם בסהמ”צ מ”ע קנה.

ונראה, שכ״ד מהר״ם לענין הבדלה. וא״ש טפי אם חובת הבדלה היא מה”ת, אבל אם חובת הבדלה אינה אלא מדרבנן הוא חידוש גדול לומר כן.

ואף שדברי מהר״ם ברור מללו (כמובא לשונו לעיל) דיליף לה מברכת המזון, ואטו שם נימא שצריך לברך שוב כשיבוא לידו – אפשר שלמ״ד שברכהמ״ז שטעונה כוס – דאהכא קאי מהר״ם כפשוט, וכמובן גם מלשונו. וכ״כ לבושי שרד רצו למג״א ז – כשאין לו כוס לברכהמ״ז ומברך בלא כוס, צריך לברך שוב כשיהי׳ לו. והה״נ בהבדלה. וכ״מ בברכות מהר״ם יג, במהדו״ח ע׳ נו, שאין לו יין במוצ״ש אומר הבדלה, ואינו אוכל עד שיבדיל. אלא שאפ״ל בכוונתו, דשיבדיל היינו נוסח הבדלה כנ״ל ללא כוס. ולכאורה מוכרח הוא שבשו״ת מהר״ם ד״ק ק, מפורש שבכגון דא ל״ש בת טוותא, והא דאמימר מיירי ביש לו יין. וכך הבין המהדיר שם. אמנם, אכתי י״ל שבברכות מהר״ם קאי ביש לו יין באותו מקום רק שאין אצלו יין, ודוק בשו״ת מהר״ם שם. וא״ש.

ובאמת, כ״כ כמה ראשונים לענין ברכהמ״ז, שגם בדיעבד לא יצא ללא כוס – ראה הלכות ברכות לריטב״א ח, א. רבינו מנוח ברכות ז, טו. ב״י תעז בדעת רבינו קלונימוס (שבמרדכי סוף פסחים לד, ב ובאו״ז פסחים רלב). ואף שלא שמענו בדעתם שבאין לו כוס יברך ללא כוס – פשוט הוא שמחויב לקיים המצוה מדאורייתא. ואף שיש שכתבו שאם ברך בלא כוס הוי ברכה לבטלה, ומשמע שיש צד שלא יברך כלל אם אין לו כוס. ולא מצינו בראשונים להדיא למ”ד טעונה כוס, שכתבו שחוזר ומברך שנית אם נזדמנה לו כוס – הנה, מזה שי״א שלא יצא, לא רחוק לומר בדעת מהרם שמ״מ מברך תחילה. ושוב חוזר ומברך כשיהא לו כוס.

ולא יהא ד״ז תמוה בעיניך, שהרי כמה שיטות בדעת מ״ד שטעונה כוס: שאסור לאכול אם אין לו כוס. שהוא רק למצוה. שמברך בלא כוס.

ולהעיר שגם בטור קפב לענין איסור אכילה ללא כוס דימה ברכהמ״ז להבדלה. אלא שכמובן שאינו דומה לגמרי.

אבל שאר הפוסקים חילקו להדיא בין ברכהמ״ז להבדלה בד״ז, ראה ראבי״ה סוסי׳ תקח. תר״י ברכות לח, ב. שם מ, א. ועוד.

ובאמת צ״ב מ״ט בברכהמ״ז לכו״ע מברך בלא כוס. ואילו לענין קידוש נחלקו, וכן בהבדלה נחלקו על מהר״ם. ונראה פשוט, שבברכהמ״ז מדאורייתא חייב בברכה בכל גווני. ואילו בקידוש העיקר מה״ת זכירה ולא ברכה.

ובאמת, במש״כ בד״מ לחלוק על מהר״ם מחמת שהבדיל בתפלה, משמע שללא תפלה מבדיל ללא כוס כמהר״ם. ודלא כמשמעות פמ״ג רצט בא״א ז, שבכל גווני לא יבדיל ללא כוס. ונראה, שבהבדלה מעיקרא תיקנו בתפלה ולא חייבו על הכוס רק מחמת שהעשירו, משא״כ בקידוש. ובטעם שלא תיקנו בהבדלה כבקידוש על היין מעיקרא – ראה צל״ח ברכות לג, א. וראה שו״ת זרע אמת דלקמן שפי׳ בדברי הד״מ באו״א קצת.

והנה, לכאורה, הבנת הפמ״ג בדברי מהר״ם צ״ע, דמהיכא תיתי בכוונתו שאומר בשם ומלכות. ואף שבלא״ה אומר ברוך המבדיל ללא שו״מ בכדי שיוכל לעשות מלאכה, הרי כבר אמרו בתפלה, דסגי בהכי בשביל היתר מלאכה. ומחדש מהר״ם שמ״מ יאמר גוף הנוסח דהבדלה ללא שו״מ. (אבל להעיר מהסברא, דלא סגי למלאכה בהבדלה בתפלה, וצריך לומר נוסח המבדיל דוקא – ראה מג״א רצט, יז. פמ״ג שם. אדהז שם יח. מחה״ש שם. וכעין דעת הרמב״ם לענין מלאכה, שצ״ל נוסח ההבדלה אלא שבשו״מ – שבת כט, ו. והובא בב״י רצט. ולהעיר מרא״ש פסחים י, יא, דרב אשי לאו בהבדלה על הכוס איירי אלא ברוצה לעשות חפציו קודם שיבדיל על הכוס דבעי למימר ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול). ועכ״ז, לכאורה עכצ״ל דמיירי בשו״מ דהא מדמה לברכהמ״ז.

ובדעת מהר״ם, דלא סגי לי׳ לצאת מצות הבדלה בהבדלה שבתפלה, אפשר לפי שהוא מדין תפלה ולא מדין הבדלה. וכעין דעת הרמב״ם לענין מלאכה.

והעירני ידידי הגר״א גולדפרב שליט״א, שי״ל בדעת מהר״ם דס״ל כריטב״א שבשטמ״ק ביצה ד, ב, בהא דרב אסי מבדיל דחיוב הבדלה הוא מה״ת, ומשמע דס״ל דמדאורייתא החיוב בברכה. והב״ד שטמ״ק בפמ״ג במ״ז סוסי׳ רעא, ובא״א סוסי׳ רצו.

[ושמע מינה תלת, דהבדלה דאורייתא, וגם ביו״ט, ואתיא לסברא שהבדלה אינה מדין זכור, אלא מקרא דלהבדיל בין הקודש ובין החול”, וכמ״ש באגרות הרמ”ה בשם הרשב”א משאנץ, ושהחיוב דאורייתא להבדיל בברכה דוקא.

ולכאורה דברי השטמ״ק מוקשים מהא דברכות לג, א דבתחילה קבעוה בתפלה. ובדוחק י״ל דסגי בשו״מ דחונן הדעת, שהעיקר שיאמר נוסח הבדלה בתוך ברכה. וראיתי בערך השולחן סי’ רצו שהעיר כעי״ז.

ולכאורה את״ל שאף שהבדלה דאורייתא ובברכה (כדברי שטמ״ק), ומ״מ יוצא בתפלה, ראי׳ למג״א רעא, א לענין קידוש שיוצא בתפלה. ומה שרב אסי הבדיל – ולא יצא בתפלה – עכצ״ל לפי שלא התפלל. או״י שלא יצא בתפלה לפי שלא נתכוון לשם הבדלה, למאן דאית לי׳ הכי. אלא שי״א שרק בקידוש צריך כוונה שהברכה בתפלה היא משום תפלה, אבל ברכת הבדלה בתפלה מדין הבדלה היא. ובשו״ת יבי״א שם, כתב ליישב ע״פ פמ״ג רעא במ״ז א, שאינו יוצא קידוש בתפלה אא״כ התפלל של שבת וחתם בברכת השבת. ולפ״ז לא יצא בתפלה גם לענין הבדלה. וצ״ע טובא בדבריו, שהרי קבעוה בתפלה מעיקרא. אבל נראה פשוט שכיון שרב אסי התפלל של יו״ט לא יצא בתפלה. וי״ל בפשיטות שגם לא רצה להבדיל בתפלה משום תרתי דסתרי. ולתי׳ אחר שם בשטמ״ק אכן הבדיל בתפלה.

ובפמ״ג פתיחה כוללת ג, ח, כתב שאינו יוצא קידוש בתפלה, ודלא כמג״א. ואף שבהבדלה הרי קבעוה בתפלה, לפי שאחרי שקבעוה על הכוס שוב אינו יוצא בתפלה. וראה לו בפתיחה להל׳ ברכות יט, שהביא משטמ״ק דידן שאינו יוצא הבדלה בתפלה. ועכצ״ל בכוונתו שם שאינו כפשוטו, והוא ג״כ עד״ז, שרק אחרי שקבעוה על הכוס קאמר. ואפשר, שאין כוונתו שאינו יוצא, אלא שאין לו לצאת משום תרתי דסתרי. והוא דחוק. וראיתי שעמד בכוונת פמ״ג באמרי יצחק ווייס שבת ג – י, ז ואילך. שם יג, ה.

ואעתיק בכאן מש״כ אלי ידידי הנ״ל: 

מבואר, דמחמת החיוב דאורייתא להבדיל יכול להבדיל בברכה והזכרת השם, דלכאו’ הא אפשר להבדיל מדאורייתא בלי לברך, דבשלמא בהמ”ז הרי חייב לברך מה”ת, אך כאן בפשטות אין חיוב ברכה מדאורייתא ודי”ז מבואר בשה”צ סי’ רע”א סקמ”ז דאם לא קידש ולא התפלל יכול לקדש בברכה בבה”ש. ויש לבאר ד”ז בכמה אופנים:

א] עי’ פמ”ג סי’ רע”א משב”ז סק”א שכתב גבי קידוש דהחיוב דאורייתא הוא להבדיל בברכה ולומר בא”י מקדש השבת ודלא כבה”ל שם ד”ה שכתב דאין חיוב ברכה מדאורייתא [ולביאור זה לא א”ש מה שהביא השה”צ די”ז בשם הפמ”ג דלפ”ז הפמ”ג כתב כן רק לשיטתו]. ויש להביא ראיה לפמ”ג מרש”י שבועות יג. גבי יו”כ דמשמע דברכת מקדש ישראל ויוה”כ בכלל החיוב קידוש דאורייתא [עי’ הג’ חת”ס רסי’ רע”א שהביא דברי רש”י אלו].

והעירני הגרי”י ברוין שליט”א דכן ביאר בשטמ”ק פמ”ג פתיחה להל’ ברכות אות יט.

ב] י”ל ע”פ שיטת רש”י שבת כג. [כפי שהעמיד בחי’ הרשב”א שם] דבספק מצוה מברכינן ברכת המצוות [לדעת רבא], אך יש לדחות דהתם הוא ברכת המצוות ובזה אמרי’ דיברך אקב”ו כיון דסו”ס מחויב במצוה מחמת הספק משא”כ כאן דלא איירי בברכת המצוות [ועי’ לקמן סברא להיפוך].

ג] י”ל דאף אי חיוב הברכה הוא רק דרבנן כיון שחייב להבדיל מחמת הספק דאורייתא מעתה אמרי’ שיקים המצוה כמו שתקנו חכמים, ולא דמי לכל ספק מצוה דקי”ל שלא יברך [דלא כרש”י, ועי’ משנ”ב רסי’ ס”ז] דהתם יש לומר המצוה לחוד והברכה לחוד משא”כ כאן שתקנו לקיים מצות הבדלה בתוך הברכה שפיר יוכל לברך.

ולכאורה הוא מוכח מבהמ”ז גופא, דעי’ משנ”ב רסי’ קצ”א (בשם רש”י) שמדאורייתא אין חיוב ג’ ברכות אלא די בברכה אחת הכוללת הכל, ודעת הרא”ה ברכות טז. והשטמ”ק שם מד. דהמברך על המחיה יצא בדיעבד יד”ח בהמ”ז, וא”כ מ”ט המסופק אם ברך מברך ג’ ברכות ול”א שיברך מעין ג’ או ברכה אחת הכוללת הכל הא אין חיוב ג’ ברכות מדאורייתא. אע”כ דכיון שחייב לקיים המצוה דאורייתא אמרי’ שיקים כמו שאמרו חז”ל ואין בזה חשש ברכה לבטלה.

אך יש לדחות דשם דהא סו”ס חייב לברך מדאורייתא ובכל ברכה ברכה יש קיום חלק מהמצוה, אלא שלא אמרי’ שיקים בברכה אחת, דיכול לברך כנוסח שתקנו חכמים, ומעתה כל ברכה וברכה אינה לבטלה. משא”כ כאן אין חיוב מדאורייתא לברך וא”כ מאן לימא שגם כה”ג לא נחשב ברכה לבטלה.

ועי’ שאג”א סי’ כ”ה והובא במשנ”ב רסי’ מ”ז דבספק ברכה”ת יברך ברכה אחת דסגי בזה מדאורייתא [וגם הפר”ח דפליג איהו אזיל לטעמיה דפסק בסי’ ס”ז דבספק מצוה נמי מברכים היכא שהוא חיוב ודאי דכיון שמקים הדאורייתא אמרי’ שיקים כתקון חז”ל, משא”כ בנדון דהשטמ”ק דהספק בעיקר החיוב], אך ג”ז אינו ראיה דהתם אחרי ברכה אחת קיים כל המצוה ומעתה כשבא לברך הברכה הב’ אין שום היתר משא”כ כאן שקודם שבא לברך ברכת ההבדלה הא מחיוב מה”ת [וכמו”כ בבהמ”ז קודם כל ברכה וברכה יש חיוב מה”ת וכנ”ל].

אלא שיש להעיר מהא דאמרי’ ברכות כא. דלרב אלעזר ספק אם התפלל אינו חוזר לכאורה והק’ הרמב”ן לדעת הרמב”ם דתפלה מה”ת, ואף שסגי בתפלה אחת ביום הא לא הוזכר חילוק בגמ’, ותי’ הכס”מ דאף רב אלעזר לא פטר מפלה קצרה. ומבואר דל”א דכיון שחייב מדאורייתא יתפלל כדרכו אלא אמרי’ דסגי בתפלה קצרה ולכאורה זה דלא כהשטמ”ק [אם לא דנימא כדרך הא’ הנ”ל ע”פ הפמ”ג]. עכ״ל ידידנו שליט״א. ודפח״ח].

#53773