״כל היד המרבה לבדוק בנשים הרי זו משובחת״

 

שאלה:

אני שואל שאלת תם, ממה נפשך, אם הרגישה פשיטא שיש לה לבדוק (והרי לפי התרומת הדשן, אפילו לא תבדוק תהא טמאה). אלא מחוורתא שמדובר באשה שאינה מרגשת בעצמה כלום, ועל זה אמרו חז”ל כל היד המרבה לבדוק בנשים הרי זו משובחת. ולכאורה אינו מובן, שהרי אם אינה מרגשת נמצא שאפילו אם לפי האמת יוצא ממנה דם אין בה טומאה מדאורייתא, ורק מדרבנן גזרו בה, ואטו שבח זה הוא כדי שתמצא את הדם שיוצא ממנה בלי הרגשה.

ומשמע, שכשאין האשה נותנת דעתה על טהרתה, באמת מסתמא לא תשים לבה להרגשתה, אבל על ידי שנותנת דעתה תדיר על טהרתה, ממילא היא ערנית ומודעת ותשים לבה לכל הרגשה.

ומה שנראה קצת מזה, שכבר בימי חז”ל היה המציאות דסתם נשים שראו מעט דם לא היו בהכרח “מרגישות”, אבל לא שלא הרגישו באמת, אלא שלא היו מודעות להרגשותיהן, וכפי הידוע דכל מה שאין האדם נותן דעתו אליו אינו מרגיש, וכדברי רבינו יונה הידועים לגבי בדיקת הסכין, הלוא תראה וכו’ ובאחרונה ירגיש.

ועכ״פ, השקפת חז”ל היא שכל הבודקת כדי למצוא זאת ולעמוד על כך הרי זו משובחת. ודבר זה מחזק ביותר דעת כמה מורי ההוראה, שאשה שמוצאת כתם באופן שניכר שהדם מגופה, אז אין לה לעבור על סדר היום בשתיקה, אלא תבדוק עצמה. ואף שיש שטענו כנגד זה “למה נטמא את האשה בחינם” – הרי אדרבה לפי השקפת חז”ל, עכ”פ כשיש סימנים הניכרים שיש לה דם בבית החיצון, נכון לבדוק ולמצוא ולא להתעלם.

 

תשובה:

אדרבה, סיבת הבדיקה לא לטמאה, אלא להחזיקה בטהרה, שמתוך כך לא אתי לידי ספק טומאה ובעלה לא אתי לידי איסורא, כמו שפירש״י נדה יג, א.

ובתועלת הבדיקה כשאין הרגשה, אם הבדיקה לטהרות מעיקרא ל״ק כלל, למ״ד שמקור מקומו טמא, ובדם נדה לכו״ע הכי הוא, ראה שו״ת רעק״א סב. והוא מדאורייתא – תוס׳ נדה טז, א. (וי״ח). ולענין טומאה, מטמא גם ללא הרגשה.

אבל אם הוא גם לבעלה כדעת רש״י ועוד, והכי קייל״ן, צ״ע בטעם הבדיקה.

אמנם מפורש במעשה רוקח אסו״ב ח, יא שהוא מחמת גזירת חכמים שטמאה ללא הרגשה. וכן עולה מתוס׳ הרא״ש נדה יג, א, עיי״ש שפי׳ בשם רבינו חננאל, נשים לאו בנות הרגשה היינו שרואות ללא הרגשה. גם ברוקח שיז, הובא בהדי דינא דכתמים. וכ״מ בהגמי״י אסו״ב ד, כ בשם רבינו שמחה. וכ״מ בשו״ת מהרי״ל החדשות צג. וכ״נ באמת כוונת המאירי כדלקמן.

וכן מצינו שחששו לזה בשאר דוכתי, כגון בעבר הוסת בעבר ולא בדקה שטמאה כ״ז שלא תבדוק מה״ט. וי״א שלכן צריכים בדיקה בז״נ, ראה לחו״ש קצו, טו.

גם פשטות לשון רש”י מסייעת כן, שפירש ״שבודקת תמיד שמא ראתה״, ולא הזכיר הרגשה כלל.

ומש״כ במאירי שם ״כל שהן מרבות בבדיקה תמיד מדה משובחת היא להן וכו׳ שאלמלא בדיקתן לא ירגישו ביציאת הדם״, אדרבה בפשיטות מתפרש שלא יבחינו ביציאת הדם ולא יעמדו עליו, ולא נתכוון כלל לגדר הרגשה דוקא. (אמנם, מתו״ד משמע שכלל בפי׳ לאו בנות הרגשה גם דעת ר״ח, אלא שבדבריו נראה שכתוצאה מהבדיקה כן תרגיש. וצ״ע).

ונראה בדעתם שאין לפרש דחיישינן דילמא ארגשה, לפי שחזקת הדם שבא בהרגשה, ואם לא הרגישה מסתמא לא ראתה, ומדוע ניחוש בתלתא לריעותא: הן שראתה כשאין דם נראה, והן שראתה כשאין הרגשה, והן שאף שבידיעתה לא הרגישה לאו אדעתה. וכ״ז אף בדליכא ריעותא לחשוש כך. אבל למאי דקייל״ן לאסור גם ללא הרגשה, אף שחזקת הדם בהרגשה, הא איכא מיעוט נגד החזקה. ואכתי צ״ב. גם צ״ע מדוע ניחוש לדרבנן.

אמנם רבינו פרחי׳ שבת קח, ב, כתב ״כדי שתהא האשה נזהרת בהרגשתה״. ובדבריו, ודאי משמע שיש בריבוי בדיקה גם צד זהירות בהרגשה. ומ”מ, אין מלשונו הכרח דזהו כל עיקר השבח, וכן שכל דם הנמצא נתלה בהרגשה קודמת, אלא שתהא משגחת ונותנת לבה לסימני׳. ודוחק. ושו״מ בהערת המהדיר לרבינו פרחי׳ שפי׳ שתתן דעתה יותר לזכור כל הרגשותי׳. וילע״ע.

וראה בצל”ח פסחים מט, ב, במה שאמרו שאסור לישא בת ע״ה, כי כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת, לפי שהנשים מטמאים בנדה בפנים כבחוץ, ולכן צריכא בדיקה, אבל בנות ע״ה המזלזלים בבדיקה אינם מרגישים בטומאת נדתן עד שהדם יוצא לחוץ. ומש״כ שבנות ע״ה ״אינם מרגישים בטומאת נדתן עד שהדם יוצא לחוץ״, אין הכרח לפרשו על הרגשה גמורה שלא שמו לב אלי׳, אלא בפשיטות שאין יודעים בטומאתן כל זמן שהדם נעלם, עד שיוצא לחוץ ונעשה גלוי. והיינו חסרון ידיעה ובירור, ולא שעיקר שבח הבדיקה משום שמא הרגישה ולאו אדעתה.

אבל בערול״נ יג, א, ממה שהזכיר כאן כרת, ל״מ הכי.

וכ״מ בצפע״נ ממה שציין על הרמב״ם אסו״ב ח, יא, להא דכתובות ב, ב, דמשניא וסתייהו, והיינו לא רק שאפשר שתראה בכל עת, אלא שינוי וסת. אבל בראשונים מפורש להדיא שלא כדבריו שהחשש הוא שיבוא שלא בשעת וסתה, כלשון הלכות נדה לרמב״ן ב, יד. והועתק בשו״ע אדה״ז קפד, ד. וכ״ה ברמב״ם שם. ובטור קצו. לבוש שם ט.

וכ״מ שהבין בגדר החשש משום דאורייתא, במעדני יו״ט על הרא״ש נדה ב, ב. אלא שדבריו נסתרים מתוס׳ הרא״ש.

וראה מה שדנו בכ״ז בידיעת הכתם ביאורי הלכה ע׳ לו ואילך. יבקש תורה שו״ע קכב. תורת המאור נדה כב.

וכבר האריכו איך לתווך דין כל היד עם עצת חכמים ללבוש צבעונים.

ולענין בדיקה אחרי מציאת כתם – הנה, אם כבר נטמאה בכתם, פשוט שאין מקום לומר שמחמת כל היד המרבה לבדוק יש לה להוסיף בדיקה זו. ואם עדיין טהורה היא מחמת צדדי ההיתר שבדיני כתמים, לא שנא – וגם לא גרע – משאר נשים המוחזקות בטהרה, שכל המרבה לבדוק משובחת, ואין בזה חיוב, שלא נאמר אלא לשבח בעלמא, ובמקום שיש טעם שלא לבדוק – שוב אין כאן שבח. וראה אצלנו 3066 בטעמים שנזכרו בפוסקים למעט בבדיקות.

גם ל״ש שייך בזה ק״ו כלל, שהרי כל היד המרבה לבדוק נאמר באשה המוחזקת בטהרה, שהבדיקה מבררת מצבה, שאם נמצא העד נקי נתחזקה טהרתה, ואם נמצא עליו דם, נתברר הדבר קודם שתבוא לידי ספק ומכשול. משא״כ במצאה כתם, שאף אם הכתם טהור מצד דיני כתמים, כבר נתגלתה מציאות הדם מגופה, אלא ללא טימאוה חז״ל באופן מציאתו, והבדיקה שלאחמ״כ אינה בירור גרידא, ואפשר שתוליד ראי׳ חדשה על העד, שדינה חמור מדין כתם ואינה בכלל קולות כתמים. ואף שבעלמא שבח הבדיקה הוא לגלות דם שלא בהרגשה, אין מכאן ראי׳ לשבח הבדיקה במקום שכבר נמצא כתם טהור, דהתם מעלה איכא במה שמקדים לגלות דם הנעלם, קודם שיבואו לידי מכשול. אבל הכא אין הדם נעלם לגמרי, שהרי כבר נודעה מציאותו, אלא שנדון ככתם טהור. והבדיקה אינה מוסיפה בירור המועיל לטהרתה, אלא אפשר שמשנה גדר הדם מדין כתם לראי׳ על עד.

ושתיקת הפוסקים מסייעת, שלא ראינו בשום מקום שתבדוק האשה עצמה לאחר כל כתם טהור שבא מגופה. ומאות בשנים שהעידו הפוסקים שאינן מרגישות, ועכ״ז לא הורו כך. ואילו הי׳ בדבר חיוב, או אפילו הנהגה טובה מדין כל היד המרבה לבדוק, הי׳ מקום שיהא הדבר נזכר להדיא.

ומה שהביאו באיזהו מקומן משו״ת אליה שלוחה יט – הרי כתב רק שכך דרך הנשים לבדוק אחרי מציאת כתם, ואינו אלא עדות שכך היתה דרך נשים, והרי כך דרך הנשים גם בזמננו. ואדרבה, אילו הי׳ בזה צד חיוב, היה לו לפרשו.

ומצו״ב מכתב לאחד הרבנים שליט״א מגדולי תלמידיו של הקנה בושם:

כל מה שכתב נכון.

ומכל מקום אין שום סרך ראי׳ לחייב בדיקה. ולא אמרה אדם מעולם עד ימינו.

ובפוסקי הזמן שכתבו כך, הרי בחו״ב נדה ט, ג, אין טעמו משום מעלים עין מהאיסור, אלא שחשש שגם כתם מטמא בימינו.

וכבר הקשו שהבדיקה אינה מבררת ד״ז כלל. וגם אם יימצא נקי, מה הועיל לה. והרי המוצאת כתם טמאה אפילו בדקה ומצאה טהורה. ואם חוששים על גוף הכתם מה תועיל הבדיקה שלאמח״כ.

ומש״כ באמרי יושר לאחיו ע׳ קמו, דמצינו כה״ג בעבר בוסת שבודקת גם אח”ז רב – התם אין כאן ספק אמיתי אלא ריעותא, והבדיקה מחזיקתה בטהרה, אבל כאן שנראה ברור שהדם נמצא בפנים, מה יועיל לה אם בזמן מציאת הכתם, שיתכן שהוא זמן רב אח״כ, לא תמצא בבדיקה.

והיטב אשר דיבר שם: לכאורה מאחר שלא נמצא בש״ס ופוסקים, ולא אמרו שתבדוק אלא בעבר הוסת שזו ריעותא אף למ”ד דרבנן, ולא אשכחן בישבה ע״ג קרקע דצריכה בדיקה, ולמה לקבוע מדנפשין להצריכה בדיקה, ואף אם מסתבר שתמצא דם, י״ל דמאחר דלא ארגשה וטהורה מה”ת, לא רצו רבנן להחמיר, ואדרבה שקדו על תקנתה, והרי התירו אף בכל הסדין מלא דם. ובעל חו״ב עצמו כתב במכתב שבס׳ דרך ישראל, שטען דבריו בפני החזו״א, ולא הועיל לו, ולא הסכים. (ואף שעיקר דבריו מוסבים על גוף הקולא בכתמים – הרי הא בהא תליא, שלחו״ב מה״ט צריך לבדוק מאחר שאין רצוננו להקל בכתמים).

ומזה תמוה לי מש״כ בקנה בושם קצ בבירורי השיטות ב, א שמועה להיפך מהחזו״א. אלא שגם השמועה ששמע היא רק שהורה כך לאחד. ואנחנו לא נדע מה טעמו בנדון הנ״ל. ולא ללמד על הכלל יצא.

וגם בקנה בושם, שהחמיר טובא, נזהר בלשונו, שהוא ״כעין העלמת עין מן האיסור״, ושאכן, ״אין נמצא בשום מקום שיש לעשות בדיקה זו״.

ולגופו של ענין, צע״ג לחייב לבדוק, שלפ״ז נמצא שבבדקה קרקע עולם וישבה עליו טמאה, ושאין קולת כתמים בודאי מגופה, והוא היפך דעת רוב הפוסקים (ואכ״מ ובפרט בדעת אדה״ז בד״ז), שהרי לדבריו המוצאת דם בודאי מגופה חייבת לבדוק, ואחרי הבדיקה ודאי נאסרת. והיא תמיהה רבתי. ולא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל.

ואם משום מעלים עין, הרי הבדיקה אינה מבררת את מציאות הכתם, אלא בירור אחר הוא. ואם נגעה בטהרות בין מציאת הכתם לבדיקה פשוט שעדיין לא נטמא את הטהרות.

ואם אחרי הבירור עדיין הוא רק ספק, אין חובה לברר.

וכבר כתב בשו״ת מהרש״ם א, פא: מ״ש רו״מ דהוי מעלים מאיסור ליתא דבכה”ג לא גזרו חז״ל ע״ז וליכא איסור כלל.

ושמא יאמר שאסור ללבוש צבעונים, משום העלמת עין מהאיסור. וראה שם במהרש״ם.

ולא דמי כלל לתולעים, כי כאן מעיקרא אינה נאסרת עד יציאת הדם.

ובכלל, איך אפ״ל שהיא סברא פשוטה, אם גדולי הפוסקים לא הצריכו לבדוק?

ואם מדובר על השבח מצד כל היד, ה״ז שבח ולא חיוב, והרי הוא עצמו הביא שבזמננו בדרך כלל ליכא טעם לשבח. וכל שהוא רק בגדר משובחת אין להורות כך בדרך הוראה לכל.

ויפה כתב מע״כ, דלאו לחומרא גרידא קא מכוון, אלא לברר דרך מבוססת, ולא בסברות פורחות באויר. אולם דוקא משום כך, ה״ז מחזק הצורך לעמוד על שרשן של דברים, ולא להפליג מצד הרצון לאסור או להתיר. וכל זמן שלא מצינו בפוסקים חיוב בדיקה או הנהגה קבועה בזה, אין בידינו להוציא כן מסברא גרידא. ואין לנו לבנות חיוב או אפילו הנהגה נכונה מעיקר הדין, כל זמן שאין לנו ראי׳ ברורה מן הפוסקים.

וכאמור, שמה שהביא מ״כל היד המרבה לבדוק״ – עדיין אין מזה ראי׳ שאשה שמצאה כתם באופן שניכר לה שהוא מגופה, חייבת או אף נכון לה לבדוק עצמה כדי לגלות אם יש דם בפרוזדור.

ואף מש״כ שאם לפי האמת יש דם בפרוזדור טמאה מדרבנן אפילו אם אינה יודעת – גם את״ל הכי, ולו יהיבנא לי׳, מ״מ לא חייבו חכמים לדרוש ולחקור אחר הדבר, דלא כל מילתא דאיתא במציאות בעינן למיחש לה ולמיבדק אבתרה, דלא אטרחוה רבנן. ושאני גזירת כתמים שלא אמרו להחמיר אלא להקל, והם אמרו והם אמרו. וכדמוכח מדין כל היד גופא, שהוא רק בגדר שבח, ואינו הוראה כלל. ובזה גופא – י״א שהוא רק לטהרות ולא לבעלה. וגם מה שמשובחת בבודקת לבעלה, היינו מזה שלא בפני בעלה, ושלא בידיעתו. והוא רק מחשש שתמצא כתם על ירכה וכה״ג ולא תדע מזה ותיכשל, ולא לבדוק אחרי כתם שכבר נפסק דינו בטהרה.

וזהו גם המענה לטענתו, ״שאשה שיצא ממנה דם בלי הרגשה טמאה מדרבנן גם אם לא תדע מזה, ונהי שאינה חייבת לבדוק, היינו מפני שאינה צריכה לחשוש, אבל באשה זו שמוצאת דם טרי על בגדיה באופן שניכר שהיא רואה דם בלי הרגשה, איך יתכן שתוכל להתעלם מזה לגמרי, והרי אם לפי האמת יש לה דם בפרוזדור נמצא שלפי האמת היא טמאה מדרבנן״ – שאין לזה שרש וענף, שבבדקה קרקע עולם וישבה ומצאה כתם טהורה (אם נתפוס לפי פשוטו), אף שהוא ודאי מגופה. ואין שום סברא לומר שהיאך מותר לה להתעלם מזה, שהם אמרו והן אמרו. ומה ששיבחו רבוי הבדיקה הוא מחשש אחר לגמרי, שמא תמצא כתם כשיעור על דבר המק״ט כגון על גופה אחרי ששימשה באיסור, ולא משום חשש העלמת עין מהאיסור, שלא אמרה אדם מעולם בענין זה.

ועוד להעיר, שאף מה ששיבחוה ברבוי הבדיקות, לא התכוונו שתהא ידי׳ בין עיני׳ כל הזמן, אלא שבודקת יותר על זמנים שחייבת בבדיקה, ראה מאירי ר״פ כל היד. ואף גם בזה כתבו האחרונים שלפעמים טוב שתמעט בבדיקות, וכש״כ וק״ו בזמננו. וכל זמן שלא גזרו ולא חייבו לבדוק, אין בידינו להעמיס חיוב חדש מחמת מה שאפשר דאיכא דם בפנים, דכל דלא אשכחן דגזרו בהא, אין לנו לחדש מדעתנו.

וזו עצמה היתה טענת מהרש״ם, דכל שלא גזרו – ליכא משום העלמת עין.

ומה שחילק מע״כ בין דברי מהרש״ם ברואה כתם לאשה שרואה דם טרי, עדיין עיקר היסוד במקומו עומד, דכל היכא דלא גזרו – ליכא משום העלמת עין, ושאין לחייב בדיקה מחמת אומדנות בלבד, רק היכא דאשכחן דגזרו או חייבו. ואם אם הימצא תימצא סברא לחלק בין כתם גרידא לדם טרי הניכר כמגופה, אכתי מנלן דבכה״ג חייבת או נכון לה לבדוק בפנים, וכל המחדש עליו להביא ראי׳. וכל שלא מצינו כן להדיא, אין לנו להוציא הנהגה מחודשת מכח סברא, אף אם היא נראית נכונה.

ומש״כ לדמות לתולעים המעופפים בחדר – אינו דומה, דהתם עצם האיסור לפנינו, ואם יכנס בפיו יעבור, אבל הכא אין לפנינו אלא אומדנא שמא יש דם בבית החיצון, וגם אם יש דם בפנים, כל זמן שלא יצא לחוץ לא בא לכלל טומאה. ואם כן, מהיכי תיתי לחייב בדיקה. ולא דמי למיעוט המצוי דעלמא, שהבדיקה מבררת אם יש לפנינו איסור במציאות. או יאמר בסגנון אחר, כדברי מהרש״ם דשאני הכא שהם עצמם לא חייבו בדיקה, וכל שלא גזרו אומר לבדוק – אין חובה.

ולדינא נקטו רוב הפוסקים להתיר בצבעונים גם בבגד הצמוד לגופה. ולא זו בלבד אלא דמורינן לה לכתחילה להעשות כן. וגם החת״ס בשו״ת יו״ד קסא, הביא דבריו בפת״ש קצ, כא, שהחמיר בדבר לא מדין מעלים עין מהאיסור קאתי עלה. ולא נחית כלל לחשוש מה״ט.

ולדבריו שכל כתם שניכר קצת כמגופה טעון בדיקה, לא הניח בת לאברהם אבינו. והעיקר, דלא אישתמיט חד מן הפוסקים למימר הכי, וכיון דלא אשכחן הכי, אין לנו לחדש כן מסברא, וחזקה על רבותינו שאילו היה בזה חיוב או הנהגה נכונה מעיקר הדין, לא היו מניחים הדבר סתום. ובדבר הרגיל טובא, קיימא לן בכללי הפוסקים, דאפשר ללמוד אף מסתימת דבריהם, דאי הוה שמיעא להו מילתא דא, לא הוו שתקי מלהודיענו, ואין זו שתיקה ריקנית בבחינת לא שמענו לחוד, אלא אומרת דרשני, ומילתא רבתא היא, שתיקותא בתרין, וכחה יפה מדבורם וכאלף עדים.

ומש״כ, שעיקר המציאות שנשים מניקות מדממות, היא מחמת חולשה שירדה לעולם בעשרות השנים האחרונות – הוא היפך המציאות בדבר הידוע ומפורסם, וטענה זו אינה נכונה מבחינה עובדתית והיסטורית, שנשים מניקות דיממו לאורך כל הדורות, ותופעה זו מתועדת היטב בהיסטוריה הרפואית. ומה לנו לתור אחרי בורות נשברים, כשכל הספרים מלאים בדין מניקות שרואות דם, ולא תהא כהנת כפונדקית.

ולענין מה שהביא מדברי הצל״ח פסחים מט, ב – איהו איירי במזלזלות בבדיקה בכלל, ואין למדין ממוסר חריף שנאמר על מזלזלות בעיקרי הדינים, להנהגה מחודשת במקום שלא מצינו שגזרו.

וממנ״פ אם חושש שהוא בגדר הרגשה ממש יטמא להדיא. ואף אם ספק בידו – אין להקל בספק חייבי כריתות, ומה לו לתלות בבדיקה שאין לזה טעם וריח. אלא מאי, שחושש לילך נגד דברי חז״ל שטיהרו להדיא. וממילא מתחכם להמציא מזור ולחלצו ממיצר וממבוכה, לילך ולגרום טומאה דאורייתא לנשים צדקניות. וזו לא שמענו. ואין דן דינכם למזור, ותעלה אין לכם, והוא לא ירפא לכם ולא יגהה מכם מזור.

העולה מזה, שמכל מה שיש לדון בדם בלא הרגשה, אין הוכחה לא לחיוב בדיקה, ואף לא להנהגה קבועה שנכון תמיד לבדוק. וכל שלא מצינו כן להדיא, אין לנו להוציאו מכלל סברא אל גדר הוראה.

ואין לי אלא להעתיק דברי שו״ת חשב האפוד ג, צט. וזה לשונו: ראיתי בספר אחד אשר יצא בזמן האחרון בה’ נדה דכתב שם וז”ל, ויש כמה מהמורים המפורסמים בא”י האומרים דכל אשה שראתה כתם ורוצים לטהרה מדין כתם ר”ל בצבעונים ואמק”ט או מטעם שהוא פחות מכגריס אזי צריכה לבדוק בעומק ורק אם לא תמצא כלום אזי מטהרים לדם הנמצא מדין כתם עכ”ל, וכשראיתי דבר זה עמדני מרעיד ותימא תימא אקרא, כי פירושו של דבר זה הוא שאם באה לפניהם אשה שהיא טהורה גם מן התורה וגם מדרבנן משתדלים לעשות אותה רואה דם שתהי’ טמאה. ואני ב”ה זכיתי לשמש את גדולי המורים הזקנים בירושלים עה”ק והוא פשוט בתכלית הפשטות שאם באה אשה לפניהם והיא אומרת שהיא דבר נמצא (באידיש אגעפינדענע זאך כך הוא הביטוי בירושלים בין הנשים אשר כתם מכנים בשם אגעפינדענע זאך) מטהרים אותה תכף בלי שום היסוס, אם המצב הוא כך שיש לטהרה מדין כתם. והנה איתא בברכות דף ד’ שדוד אמר ואני ידי מלוכלכות בדם ושפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה, ואיך תהי’ הוה אמינא שאם באה אשה לפנינו שהיא טהורה ע”פ ההלכה שנשתדל לטמא אותה לבעלה. והנה אמת נכון הדבר אשר אשה המוצאה כתם מתבהלת וחוששת שמא היא רואה ובודקת עצמה ואינה מוצאה כלום ואין כאן אלא כתם, אבל שתהי’ הוראה שצריכה לבדוק עצמה הוא דבר זר אשר לא נשמע מעולם. עכ״ל. ודבר שפתיים אך למחסור. והעתיק לשונו בשו״ת יבי״א ז יו״ד יג, וכתב עלה ששפתיים ישק משיב דברים נכוחים. ועיי״ש שהדבר ברור שאינה צריכה לבדוק את עצמה בעד הבדוק כדי לברר שהיא טהורה וכו׳ ואדרבה ראוי ונכון שלא תבדוק עצמה כדי שלא תקלקל עצמה, דא״כ היה להם להפוסקים האחרונים לבאר דין זה, ולא משתמיט לשום פוסק לומר כן, אלא ודאי דליתא, ובכל אופן כיון שהיא בחזקת טהרה אינה צריכה לבדוק. ודם נדה לא שכיח כלל שלא בשעת וסתה. ובאמת שמעולם לא שמענו ולא ראינו מי שיורה כן למעשה.

וכ״כ בתשוה״נ ד, ר. ועוד.

וכן מורים בי מדרשא בכל תפוצות ישראל.

וילה״ע שבזמננו שלובשים בגדים צבעונים צמודים לגוף אבל לא בצבע שחור, מתקיים גם כעין יד המרבה לבדוק.

ובעיקר השקו״ט שאיך אמרו שכל היד המרבה משובחת, ולאירך עצת חכמים או תקנה שתלבש כתמים. ובשלמא, אם כל היד הוא מחשש הרגשה ולאו אדעתה א״ש שמצילים אותה מכתמים בלא הרגשה דרבנן, ובודקת מחשש הרגשה. אבל כבר הוכחנו שכל היד הוא מחשש כתמים. ועוד, שעצ״ע גם לסברא שהוא מחשש דילמא ארגשה, שמחד גיסא חוששים דילמא ארגשה, וא״כ מדוע מנסים להצילה ולהתעלם מזה, ולא הורו לה ללבוש לבנים דוקא.

אמנם פשוט שגם מה ששיבחו כל היד הוא במה שמרבה לבדוק מעצמה בכדי למנוע מכשול, וג״ז בכדי להצילה, שלא תשמש באיסור שמא תמצא דם, ואינה בשביל לטמאה. וכאמור, שלכן כשיש כתם אין ענין לבדוק, שהרי יודעים שיש כתם, וכבר נמצא הכתם, והותרה לבעלה. ועוד שכאן אם הי׳ יוצא לחוץ היינו מטהרים אותה מחמת שנמצא על צבעונים, וא״צ לנו לבדוק בכה״ג, ורק באופן שחוששים שמא תיטמא לולא הבדיקה, שיבחוה.

ודוחק לומר שכיון שבודקת כבר לטהרות בודקת נמי לבעלה.

ומש״כ ליישב בחוט שני קצ, י, אות יד – ע׳ קסו – שעצת חכמים ללבוש צבעונים לא קאי כשיש חשש שהוא מגופה, ורק במקום דאתא מעלמא – צע״ג. והרי בכ״מ הורו לה ללבוש צבעונים בכה״ג. וכן המנהג ללבוש צבעונים גם בבגדים הצמודים לגופה וקייל״ן לטהר גם בכה״ג. ודלא כדעת חת״ס. ועוד, דאם אתא מעלמא הרי אפשר לטהר בלא״ה. ובכלל, מה לה ללבוש כתמים להצילה ממילתא דלא שכיחא שעברה בשוק של טבחים (שאם הוא ממאכולת הרי פחותה מכגריס).

ומש״כ בשיעורי שבה״ל קצ, י שלבישת צבעונים היא רק לצורך גדול – תמוה ביותר, שהוא היפך סתימת כל הפוסקים. ולרמב״ם תקנה גמורה היא וממילא לכל אשה, או עכ״פ היא עצה טובה.

ואפשר, שדין משובחת רק באשה שאינו רגילה בראיות ורצו להחזיקה בטהרה.

ולפי פשוטו, נראה שחוששים שתבוא לידי מכשול בכתם דרבנן, ולאידך מנסים להצילה מזה, שהרי רגיל שתמצא כתמים, ואין שום סתירה. ונראה, שאין שבח שתלבש לבנים כמו ביד המרבה לבדוק, שהרי אי״ז בירור גמור, שהטומאה רק מחמת שאין מה לתלות, משא״כ בדיקה היא בירור גמור.

 

 

#53984