הכלה נרדמה לפני שבע ברכות

 

שאלה:

עשו שבע ברכות בדירה עד שעה מאוחרת. החתן וכלה היו כל הסעודה. הכלה היתה עייפה ונכנסה לחדר שינה ונרדמה על מטה בשינה עמוקה. האם מותר לברך שבע ברכות?

 

תשובה:

נכון שתהא שם גם הכלה. ועוד, שכיון שאכלה כבר נתחייבה בשמיעת הברכות.

אבל אינו מעכב. ובפרט בנדון זה, שהרי היתה שם במשך הסעודה.

 

מקורות:

נחלקו הפוסקים אם צריך שניהם חתן וכלה או בחד מינייהו סגי, וכדלקמן.

אבל בנדו״ז שכבר היו שם שניהם, ודאי אינו מעכב. וכ״כ בחסל״א דלקמן. ונשאלתי ע״י הרה״ג הגר״א גלינסקי שליט״א (ועוד הוסיף להעיר בדבר, וחלק מדבריו משולבים בהמשך), ולכאורה פלא גדול, שלא הביאו שיש בזה בפשטות דברים מפורשים בירושלמי.

וז”ל הירושלמי כתובות א, א. וכן במגילה א, ד: תני אומרים ברכת חתנים כל שבעה רבי ירמיה סבר מימר מפקין כלתא כל שבעה אמר ליה רבי יוסי והא תני רבי חייה אומרים ברכת אבלים כל שבעה אית לך מימר מפקין מיתא כל שבעה מאי כדון מה כאן מנחם עמו אף כאן משמח עמו מה כאן מזכירין אף כאן מזכירין.

ופירש קרבן העדה שם: מפקין כלתא, מוציאין הכלה לחופה כל שבעת ימי המשתה להיות שמחין עמה ולכך מברכין ברכת חתנים. מפקין מיתא כל שבעה, בתמיה אלא מברכין אף על גב שאין מוציאין באותה שעה דכל שבעה כמתו מוטל לפניו דמיא ה”נ בברכת חתנים כל שבעה כיום הנישואין דמיא, מאי כדון, מאי פרכת ליה מאבל לחתן. ומשני מה כאן, באבל הברכה כדי לנחם עם האבל ה”ה בחתן הברכה כדי לשמוח עמו. מה כאן מזכירין, שם שמים על הנחמה. אף כאן, בחתן. מזכירין, השם על השמחה. ל”א מה כאן מזכירין האבל ומשום הזכרה זו מברכין אף כאן מזכירין השמחה ומשום הכי מברכין ואין צריכין להוציא הכלה וכ”פ הר”ן וכן עיקר.

וכנראה כוונתו למה שכתב הר”ן סוכה יא, ב בדפי הרי״ף, שדי בחתן או בכלה. אבל לא הזכיר שם דברי הירושלמי. וצ”ע.

ועכ”פ אחרי שיש בזה דברים מפורשים בירושלמי, לכאו’ כדאי הם להכריע.

והאמת אגיד ולא אכחד, שגדלה אצלי התמיהה, היאך לא הביאו מזה קדמאי ובתראי, ולא זכיתי לראות מי שעמד עליה, והיאך נעלמו מעיני כל המעיינים.

ודוחק לומר שסוברים שהבבלי חולק. ובפרט שהרי לא הביאו את הירושלמי מלכתחילה. וכן דוחק לומר שסוברים שלא צריך להוציא אותה בברכה אבל היא צריכה להיות שם בסעודה. וכ״ז דחוק ביותר.

וגם קשה לפרש הירושלמי באו״א, שאף שאפ״ל בכוונת הירושלמי, שכמו שבאבל המנחמים נמצאים עם האבל, כך בחתן הכלה צריכה להיות עם החתן, מ״מ איך מתפרשת לפ״ז הראי׳ ממה שא׳צ להוציא את המת.

ומצינו שהרמב”ן בכתובות ח, א, הביא דברי הירושלמי. ומשמע שהבין מפקין כלתא שמוציאין אותה מחדרה לחופה ושמחים עמה כעין שמחת הנישואין. ולמסקנא אמרו שאין צריך דומיא שאין צריך להוציא את המת מקברו.

ומשמעות דבריו כפי׳ קרבן העדה, ממה שהדגיש שמשמחין עמו. וז”ל:

ונהגו העם לברך ז’ בששי בשבת שהוא יום ראשון לנשואין במקומותינו ובשבת כשבאין מבית הכנסת, ויש מי שאומר שטעות הוא בידם שלא נאמרו דברים הללו אלא בסעודה אחר ברכת המזון כדאמרינן לק’ כי תניא ההיא בבהמ”ז אבל לא בשעה שאין אוכלין, ומקצת החכמים מיחו ביד העם שלא לומר כן, ואין ראוי לעשות כן שמנהגם זה תורה היא וכן עיקר לפי שמצינו במס’ סופרים כלשון הזה ונהגו רבותינו לומר בבקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה ופנים חדשות כל שבעה וכן בערב קודם סעודה אלמא קודם סעודה מברכין אותה, ונראה שהיו נוהגין לשמח עמו בבקר ובערב קודם סעודה ומפני כך מברכין באותה שעה שכך אמרו בירושלמי מברכין ברכת חתנים בבית חתנים כל שבעה ר’ ירמיה סבר מימר מפקין כלתא כל ז’ פי’ מחופתה להיות שמחין עמה ומשו”ה מברכין כל ז’ א”ל ר’ יוסי והא תנא ר’ חייא מברכין ברכת אבלים כל ז’ אית לך מימר מפקין מיתא כל ז’ מה כאן מנחמין עמו אף כאן משמחין עמו מה כאן מזכירין אף כאן מזכירין פי’ האבל והשמחה ובאותה שעה שהם מתכנסים לשמחו מברכין ז’ ברכות שיש שם פנים חדשות, ועכשיו לא נהגו אלא בשעת סעודה לפי שאין מתכנסין לשמח אותו אלא באותה שעה, אבל בששי בשבת ובשבת עצמה לפי שהחתן יוצא מביהכ”נ ומפקין כלתא מחדרה ונכנסין לחופה הם מברכין קודם סעודה שזו היא שמחה גדולה שמשמחין אותו העם, ואף על פי שבירכו בששי חוזרין ומברכין בשבת וסומכין להם בכך שאי אפשר שלא יהא בשבת אחד שלא היה שם אתמול, ואחרים אמרו שסומכין על מה שמצאו במדרש כיון שבא שבת באו פנים חדשות, וכך אומרים בתוספות, ואינו נכון בטעם. עכ״ל.

וכן מובן עוד יותר ממש״כ בהחילוק בין שאר הימים לששי ושבת, שבשאר הימים מברכים רק בשעת סעודה, שמתכנסין לשמח אותו באותה שעה. אבל בששי בשבת ובשבת שהחתן יוצא מביהכ”נ ומפקין כלתא מחדרה ונכנסין לחופה מברכים קודם סעודה. כלומר שבשאר הימים לא הוציאו הכלה.

וצל״ע קצת, שלפנ״ז כתב בפי׳ הירושלמי מפקין כלתא כל ז’ פי’ מחופתה להיות שמחין עמה. והדר כתב במעלת ששי ושבת, דמפקין כלתא מחדרה ונכנסין לחופה. ונראה פשוט, שמש״כ דמפקין כלתא מחופתה, להיות שמחין עמה בפשטות, “חופתה” אינה מעמד החופה, אלא בית חופתה או חדר שבו היא שוהה במשך שבעת ימי המשתה. וקס״ד לר׳ ירמיה שבכל יום מוציאים אותה מחדרה אל מקום ההתכנסות כדי לשמוח עמה, ולכן מברכים. ודחו, שא״צ להוציאה בכל יום.

ובהמשך שכתב “מפקין כלתא מחדרה ונכנסין לחופה” – מדובר במנהג אחר, לא בפירוש הירושלמי. והוא מנהג זמנו שבערב שבת ובשבת היו עושים מעין תהלוכה, שהחתן יוצא מבית הכנסת, ומוציאים את הכלה מחדרה, ושניהם נכנסים ל”חופה”, וכאן “חופה” אינה מעשה הקידושין, אלא מקום מיוחד שבו היו מתאספים לשמחה (כעין בית החתנות או אפריון). ולכן מסיים, “שזו היא שמחה גדולה שמשמחין אותו העם”, שהיתה התכנסות ציבורית מיוחדת, ולכן בירכו קודם הסעודה.

ומכל מקום, לעניננו, אף שיש מקום לדקדק בלשון הרמב”ן כך, אין הדבר מוכרח כלל, ואדרבה יש לפרש באו״א, שעיקר הדיון ברמב”ן אינו אם נוכחות הכלה מעכבת את ברכת החתנים, אלא אימתי נקבע זמן הברכה. ולא הוצרך להזכיר כלל נוכחות הכלה, דפשיטא ליה דבכל סעודת שבע ברכות החתן והכלה מצויים שם, ולא עלה על דעתו לעסוק במקרה שאין הכלה שם כלל.

ומש״כ שעכשיו לא נהגו אלא בשעת סעודה לפי שאין מתכנסין לשמח אותו אלא באותה שעה, אין כוונתו שדי בשמחת החתן לבדו, אלא לבאר שאין קביעות של שמחה ציבורית אלא בשעת הסעודה, ומשום כך אין מקום לברכה בזמן אחר. (והזכיר החתן בלבד, שהוא בעל השמחה שעל שמו נקראת השמחה בכ״מ, ולא אלא לאפוקי הכלה).

וכן יש לפרש בירושלמי, דר׳ ירמיה סבר, שמאחר שמברכים כל שבעה, יש להוציא הכלה מחופתה בכל יום ולעשות מעמד חדש של שמחה. ועל כך השיב ר׳ יוסי שכשם שאין מוציאים המת בכל יום לברך ברכת אבלים, כך א״צ להוציא הכלה בכל יום כדי לברך ברכת חתנים. ולא עלה כלל על דעת הירושלמי לומר שאין הכלה צריכה להיות נוכחת, אלא שא״צ במעמד מחודש של “הוצאת כלה” בכל יום.

ומעתה, נראה בלשון הרמב”ן שבשאר ימות השבוע אין התכנסות נוספת מלבד הסעודה – שאז החו״כ נמצאים – ולפיכך אין מברכים אלא בשעת הסעודה. אולם בע״ש ובשבת, שהיו מוציאים הכלה מחדרה ונכנסים לחופה, ונעשית שמחה יתירה ברוב עם, חייבים בברכה אף קודם הסעודה. והוצאת הכלה היא לקראת מעמד של שמחה הראוי לברכה.

ואין מכאן שום ראי׳ להתיר ברכת חתנים במקום שאין הכלה שם, ועיקר דברי ירושלמי וברמב”ן הוא שא״צ בהוצאה מיוחדת נוספת של הכלה בכל יום, ואין ראי׳ מזה שלא צריך שתהיה הכלה כלל בסעודה, שלא נשמעה מהם קולא לבטל את עצם נוכחותה במקום השמחה. והמוציא מדבריהם היתר זה, עליו הראי׳.

אמנם, אם נבוא לדון למעשה ע״פ הירושלמי, הרי בקרבן העדה ופני משה ושדה יהושע כולם פירשו בירושלמי שא״צ שהכלה תצא.

והנה, במאירי כתובות ז, ב ד״ה זה, עולה שהבין בירושלמי שהשקו״ט אם צ״ל מקום החופה דוקא. ולא ביאר שם היאך מתפרש בדברי ר׳ ירמי׳ הא דמפקין כלתא. ונראה בכוונתו שג״ז בכלל השקו״ט אם הכלה צ״ל שם. ונראה שלדבריו הא בהא תליא, שאם צ״ל מקום חופה צ״ל גם כלה. וכ״כ בשו״ת חסל״א תאומים מהדו״ת אה״ע לד , אף שלא הב״ד הירושלמי, שהריטב״א ור״ן לשיטתם אזלי, אי בעינן דוקא מקום חופה.

וז״ל המאירי: וכל שהוא מתקין סעודתו לשם מברכין ברכת חתנים ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ומביאים ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת מגלה ברכת חתנים כל שבעה סבר ר’ ירמיה מימר מפקין כלתא כל שבעה כלומר שלא יברכום אלא במעמד חתן וכלה על הדרך שעושין ביום ראשון אמר ליה ר’ יוסא הא תני ברכת אבלים כל שבעה אית לך מימר מפקין מיתא כל שבעה אלא מה כאן מנחם עמו אף כאן משמח עמו מה כאן מזכירין ר”ל עניני האבילות אף כאן מזכירין ר”ל עניני החתנה אלמא כל שהחתן מתקן לו סעודה שם הואיל ושמחין עמו ומזכירין עמו מברכין. עכ״ל.

ויתכן בכוונתו, שפירש הדברים כפשטן, שבהו”א הצריכו שתהיה גם הכלה, ובמסקנא די במה שיש עמו שמחים שמזכירים את השמחה, ולמסקנא א״צ שתהא הכלה. ומה שהוכיח מזה שא״צ חופה, לא שזה הנידון בירושלמי, אלא שממסקנת הירושלמי מבואר שהתנאי היחיד הוא שיהיו שמחין עמו, וממילא הוא בכל מקום. ואמנם אין מוכרע שכוונתו כן, ויש גם מקום לומר שפירש שזהו הנידון בירושלמי.

אמנם, מצאנו בפי׳ ר״א מטרשקון קמה, וקמז, שעמד על דברי הירושלמי האלו ופירשם בדרך מחודשת, שלפי ר׳ ירמי׳ מוציאים הכלה וא״צ פנים חדשות, והתשובה שצריך פנים חדשות. ולפ״ז, אינו קשור כלל לעניננו. וז”ל שם קמז: ופי’ הירושלמי ששאלת כך נראה לי לעניות דעתי תלמידך תני אומרים ברכת חתנים כל שבעה, ר’ ירמיה סבר למימר מפקין כלתא כל שבעה, כלומר היה סבור לומר שבלא פנים חדשות יוציאו הכלה בפני העם כמו ביום ראשון ויברכו בבל יום שבעה ברכות, ור’ יוסי הקשה ליה והאיך אתה סבור לומר כן והתני ר’ הייא אומר ברכת אבלים כל שבעה וכי אית ליה למימר דמפקין מיתא כל שבעה, מאי כדון פי’ מהו זה שאמ ר’ חייא דמברכין ברכת אבלים כל שבעה, מה כאן מנחם עמו כלומר בפנים חדשות, כעובדא דמתורגמניה דריש לקיש בפ”ק דכתובות אף כאן כשמברכין ז’ ברכות כל ז’ כשיש משמח עמו כלומר בפנים חדשות, מה כאן מזכירין ברכת אבלים כל שבעה בפנים חדשות אף כאן מזכירין ברכת חתנים כל שבעה בפנים חדשות.

עכ״ל. ולפי פירושו אין ראיה מוכרחת, גם לא ראיה שאינה מוכרחת, שא״צ את הכלה.

ואף שיתכן שיש קצת משמעות שלמסקנא אינו תלוי בכלה, אלא במשמחים, וכמו שברכת אבלים תלוי במנחמים, וכמו ששם אין צריך את המת, כך גם בברכת חתנים. אבל א״כ גם לא בחתן. וי״ל. וצ״ע.

וכ״מ שפי׳ בעיטור הלכות ברכת חתנים (בהוצאת מכון כנסת – ע׳ קנ). ויתירה מזו, שהוכיח מירושלמי שכל היכי דמפקין כלתא מברך – ראה שם תתנד (בהוצאה הנ״ל – ע׳ קנד). והובא גם בתניא רבתי ענין שבע ברכות (בהוצאת ירושלים תשע״א ע׳ שעו).

וז”ל ספר העיטור: ת”ר מברכין ברכת חתנים כל ז’ ואמר ר”י והוא שבאו פנים חדשות יש מפרשים שלא באו בתוך הסעודה עד עכשיו אע״פ שלא אכלו ויש מפרשים כל שאינו מאנשי ביתו אלא שבאו לשמחת החתן והכי מסתב’ לן לפום גירסת ירושלמי דגרסינן התם ברכת חתנים כל ז’ סבר ר’ ירמיהו למימר מפקין כלתא כל ז’ א”ל ר”י והא תני ר’ חייא ברכת אבלים כל ז’ אית למימר מפקין מיתה כל ז’ מה כאן מנחם עמו אף כאן משמח עמו. מה כאן מזכירין אף כאן מזכירין ש”מ כיון שיש כאן משמחין הרי הן כפנים חדשות ומברכין ברכת חתנים אבל אין שם משמחין אלא אנשי ביתו אין מברכין אלא שהשמחה במעונו ואשר ברא. עכ״ל. ומבואר שהביא מהירושלמי ראיה לגדר פנים חדשות, שא״צ כאלו שלא היו בשמחה, אלא כל שיש משמחים מבחוץ ולא רק בני הבית. ואף שאין מבואר בדבריו כאן שזה היה הנידון בירושלמי עצמו בהו”א ובמסקנא – הרי כתב שם עוד, וז״ל: א”ר יצחק אר”י מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וחתנים מן המנין. ומסתב’ כל שעתא דאיכא סעודתא ואית בה י’ משמחין ומזכירין ומברכין. והאי דנהגו לברוכי בשבת כי נפקי מבי כנישתא משום דכ”ע מחייבי בשמחת חתן ומפקי לכלתי’ ומברכין כדאיתא בירושלמי לעיל סבר ר’ ירמיה למימר מפקין כלתא כל ז’ ש”מ כל היכי דמפקין כלתא מברכין ואף על גב דמפקין נמי באפוקי שבתא כיון דנהגו דבצפרא מברכין תו ל”צ.

ומבואר גם שצריך משמחין שמזכירין את השמחה. וי”ל דכוונתו כפי שמתבאר בדברי הרמב”ן והר”ן שהוצאת הכלה הוא היכי תימצי שיהיו משמחין גם בלי סעודה וכנ”ל. אמנם אחרי שראינו פי׳ ר״א מטרשקון, מסתבר לפרש בדברי עיטור כדבריו, אף שאינו מוכרח.

כן בתורת האדם לרמב״ן קישר לפנים חדשות. ראה שם ענין ההתחלה (בהוצאת תפארת אדם – ע׳ קפז. וראה גם שם בשער האבל (בהוצאה הנ״ל – ע׳ רנד)). וז”ל: ירושלמי בפרק בתולה נשאת תני רבי אומרים ברכת חתנים כל שבעה, רבי ירמיה סבר מימר מפקין כלתא כל שבעה, א”ל ר’ זעירא והתני ר’ יוסה אומרים ברכת אבלים כל שבעה אית לך מימר מפקין מיתא כל שבעה, מאי כדון מה כאן משמחין עמו אף כאן מנחמין עמו, מה כאן מזכירין אף כאן מזכירין, פירוש מנחמין עמו ומזכירין פנים חדשות שבאים לנחם ולהזכיר האבל ומברכין עמהם כל שבעה. עכ״ל.

והיינו שזה הפירוש “משמחים” ו”מנחמים”, שהוזכר בירושלמי, שהם “פנים חדשות” שהוזכרו בבבלי. ויתכן ג״כ כפי׳ ר״א מטרשקון. אבל גם כאן אפ״ל שלמסקנא זה התנאי היחיד.

העולה מזה, שלדינא, אין לנו ראי׳ מוכרחת מדברי הירושלמי לנידון אם צריך שגם הכלה תהיה בסעודה, אבל נראה מרהיטת רוב הראשונים שהבינו שלמסקנא העיקר תלוי במשמחין שעמו, אבל אין מזה ראי׳ לענין נוכחות חתן או כלה. ואפשר לומר לכאן ולכאן. אבל קשה להכריע מזה דלא כהריטב”א.

שוב ראיתי שכבר הביא להוכיח מירושלמי בשו״ת יבי״א ו אה״ע ט, א. אבל אם נאמר שהדיון רק אם צריך הכנסה לחופה, ולמסקנא סגי בסעודה, אין ראי׳ לעניננו אם צריך שתהא גם כלה שם.

ועכ״פ לריטב״א, ודעמי׳, אם נקבל כפשטות דבריו שצריך שתהא גם הכלה, כלשונו כתובות ח, א וכפל הדבר עוד פעם שם, וכ״ה אצלו סוכה כה, ב, (ודלא כחינא וחסדא א כתובות ז, ב (קיג, א) שהכלה לאו דוקא. ואתיא כר״ן סוכה שם: החתן או הכלה) – בהכרח ליישב הקושיא מירושלמי. ואיך שנפרש, פלא שלא התייחס הריטב”א בהדיא לדברי הירושלמי.

 ואולי פירש הריטב”א כפי׳ ר״א מטרשקון. ונראה פשוט, שריטב״א לשיטתו דס״ל שאין מברכים בכל סעודה לכבודו רק במקום חופה ולכן צ״ל שניהם חתן וכלה. וממילא לשיטתו אכן הבבלי חולק על הירושלמי. גם מנ״ל דקייל״ן כר׳ יוסי ולא כר׳ ירמי׳. והרי ר׳ ירמי׳ עלה מבבל. וכנראה כך נהגו בבבל.

ובאמת, בהמשך הדברים, אמרו מאי כדון. ואיכא לפרושי שדחו. (ולהעיר מחילוק הפי׳ בקרבן העדה מגילה וכתובות.גם בפי׳ קרבן העדה, הביא ב׳ אופנים בפירוש ההמשך הדברים. אלא שאין בהם הבדל בנוגע למסקנת הירושלמי. והוא רק בפי׳ מה שאמרו מה כאן מזכירין אף כאן מזכירין, אם הכוונה מזכירין את השם, והיינו בברכת חתנים וברכת אבלים, או שמזכירין את השמחה ואת האבל באבל. וכתב שהשני עיקר, ושכ״ה בר”ן. והיינו בר״ן כתובות הנ״ל. ובאמת, מבואר כך גם בדברי הרמב”ן, ודברי הר”ן יסודם מדברי הרמב”ן. ואין כוונתו שבר”ן מבואר שא”צ להוציא הכלה, שלא נמצא כך בדברי הר”ן כפי׳ בדברי הירושלמי, אלא כוונתו לעיקר פירוש לשון מזכירין. ואגב, נראה קצת מלשון ר״א מטרשקון, שמפרש מזכירין כפי’ הא’ שבקרבן העדה, על הזכרת השם בברכה) ואפשר, דלמסקנא צריך שתהא שם הכלה.

וכן נראה שפי׳ בשו״ת מהר״ם שיק אה״ע צ ד״ה ובירושלמי.

[ועיקר דבריו בשקו״ט אם שייך לעשות שבע ברכות כשגם החתן וגם הכלה לא שם, והאריך שפשוט שאי אפשר, כי עיקר השבע ברכות הוא כשבאים לשמח את החתן. ואעתיק לשונו הנוגע לכאן: ובירושלמי פ”ד דמגילה הלכה ד’ רצה לומר דברכת חתנים כל זיי”ן היינו דמפקי כלתה כל ז’ לחופה ומסיק דמשמח עמו ואז מברכין, מבואר דתליא הכל בהחתן בהדי כלה, וכן הביא השמ”ק בכתובות דף ח’ בשם הריטב”א דאין מברכין ברכת חתנים אלא דוקא שיהי’ שם החתן והכלה, והי’ נראה לי פשוט דזה הוא כוונת התב”ש הנ”ל דיכול לברך אפילו אין החתן שם היינו האי דסעי’ י”א וסעי’ י”ב באהע”ז סי’ ס”ב, ומשום דלאו להוציא החתן בעי’, אלא לאפושי בשמחה של מצוה כן נראה לי פשוט. עכ״ל.

וידידי הגר״א גלינסקי שליט״א כתב אלי: אף שמדבריו משמע שגם למסקנא בעינן שתהא שם הכלה, אמנם אם זה כוונתו הו”ל לפרש דברי הירושלמי מה היתה ההו”א ומה המסקנא. ולכן לכאו’ היה נראה יותר שגם הוא פירש הדברים כפשטן, וכמש”כ בתחילה שהירושלמי “רצה לומר” שמוציאים את הכלה כל ז’, ומסיק “דמשמח עמו”, ומשמע שזה מה שהשתנה בין ההו”א למסקנא. ומש”כ שמבואר שתליא הכל בחתן בהדי כלה, נראה שקיצר בזה, וכוונתו שבהו”א הוא בחתן בהדי כלה, ובמסקנא רק החתן. אבל עכ”פ כל הנידון הן בהו”א והן במסקנא הוא שיש חתן, ורק הנידון אם צריך חתן בהדי כלה או לא. אמנם ממה שהביא בסוף את דברי הריטב”א אולי יש משמעות קצת שהבין שאין דברי הירושלמי סותרים לזה, אלא שיקשה למה לא פירש איך מתפרשים דברי הירושלמי, שהרי נראה מריהטת דבריו שזה הנידון בירושלמי אם צריך להוציא את הכלה או לא, וצ”ע. עכ״ל.

ולפענ״ד, מוזר להעמיס בדברי מהר״ם שיק היפך מש״כ בפשטות. ועברתי על דבריו כמ״פ ואין דבריו סובל פירושו].

ואם לא נפרש שלמסקנא נדחו דברי ר׳ יוסי, נראה לפרש באו״א, שפי׳ בירושלמי כנ״ל שא״צ חופה דוקא, דקס״ד שצריך להוציאה לחופה. ולמסקנא צריך רק לשמוח עם שניהם.

ובראשונים לא נראה שפירשו שהוא דחי׳ למסקנא. גם ברמב״ן כתובות שהובא לעיל לא נראה כך.

ומה שכתבנו שברמב״ן כתובות משמע שא״צ להוציא הכלה, אבל כשמברכים לפני הסעודה צריך גם הכלה – כ״מ גם בר״ן כתובות ח, ב שכתב שבששי ושבת שהחתן יוצא מחדרה ומוציאים הכלה מחדרה ונכנסים לחופתה ראוי לברך. ושוב כתב דה״נ מוכח מהירושלמי. והוא כעין דברי רמב״ן. אלא שבר״ן הב״ד ירושלמי כהוכחה למנהג דימי ששי ושבת. וצ״ע, שהרי בירושלמי איפכא הוא, שלמסקנא א״צ להוציא הכלה. ואפשר, שלשונו לאו דוקא, ואורחא דמילתא נקט שהרי מבואר בהדיא בדבריו בסוכה, שדי בחתן או כלה. אמנם, נראה שעיקר כוונתו להוכיח מירושלמי שא״צ שעת סעודה. ועצ״ע.

ואכתי יל״ע, אם יש מקום לומר לדינא שיש חילוק בין שעת סעודה או לא לענין שכאן צריך חתן וכלה וכאן לא. ויתכן שהכוונה לבא שצריך סיבה שמשמחין עמו גם ללא סעודה, ואורחא דמילתא נקט שאם מוציאים את הכלה בודאי יש כאן מצב שלמשמחין עמו, ולא בא לומר שכשהוא שלא בשעת סעודה בעינן דוקא להוצאת הכלה, שרהיטת לשונו משמע שהעיקר תלוי במשמחין עמו.

אמנם יתכן יתירה מזו שיש ללמוד גם מדברי הרמב”ן והר”ן שפירשו מסקנת הירושלמי שמזכירין היינו שמזכירין השמחה, שזה התנאי היחיד לברכת חתנים, הזכרת השמחה, ושאין תנאי נוסף. אבל אינו מוכרח. ויתכן שעדיין צריך שתהא שם הכלה. ומה שהזכיר בדבריו המנהג שהיו מוציאים הכלה וע”ז הביא מהירושלמי,הכוונה רק לומר שזה יוצר מעמד של שמחה, וכוונת הדברים מבוארת היטב בלשון הרמב”ן שבסתמא עיקר ההתכנסות לשמוח עמו הוא בזמן הסעודה, אבל בשבת שגם מוציאים את הכלה, בודאי הוא זמן שמתעוררת השמחה, ושייך שמחה עמונגם בלי סעודה. אבל לעולם התנאי היחיד הוא שמחה עמו.

ועכ”פ ודאי שא״צ שתהא הכלה בברכהמ”ז, ויש לנו עכ”פ ללמוד מהירושלמי שאין צד שהכלה צריכה להיות בעת אמירת הברכות, אלא הכלה היא מה שמעוררת את השמחה כמו המת שמעורר את האבל, ואחרי שהשמחה התעוררה ע”י הכלה, הרי הסעודה היא מחמת חתן וכלה. ואף אם ונאמר שהירושלמי בא רק לאפוקי שלא צריך הוצאת כלה (זולת אם נאמר לפרש בדעת הריטב”א שהבבלי חולק, אין לנו ראי׳).

ובעיקר השאלה, יש לציין שבכ״מ מיירי כשהכלה נמצאת בחדר אחר. ואין מכאן ראי׳ באופן שאינה שם כלל. וממילא גם אין להוכיח ממה שמברכים כשיש חבורות בחדרים אחרים.

וכן להעיר שמה שנוהגים שהכלה נכנסת לשמוע שבע ברכות – גם את״ל שהוא לעיכובא, ולא קייל״ן הכי, התם שאני שכבר נתחייבה בז׳ ברכות, ראה אמרי דוד דלקמן. ואי משום הא גם שאר הנשים מחוייבות, ולא שמענו לעורר על כך.

ולדינא, מחד גיסא איכא כמה דס״ל שצריך יהיו שם החתן והכלה, וא״כ אין לברך מספק בל״ז, שכ״כ בריטב״א כנ״ל, וכן הביא בשטמ״ק שם, וכ״ה באגודה כתובות ז. וכ״מ בתוס׳ סוכה שם. וכ״פ בשו”ת מהר”ם שיק שם. האלף לך שלמה או״ח צג). יהודה יעלה אה״ע יב. שלחן העזר יב, ה, ה. אבל דעתו נוטה יותר לצד הקולא. מנחת פתים אה״ע סב, ט שצ״ע אם לסמוך על הר״ן. גם ברכת הבית סב, כ, נסתפק. וראה בשערי בינה שם כד. וכ״ה להחמיר ביבי״א שם וכ״כ בדעת המחבר. וכ״כ להחמיר בשו״ת שבה״ל י, רמז. ועוד. וראה בשובע שמחות ט, טז הערה ח. ובארוכה בשו״ת משיב משפט טולידנו אה״ע לו.

אמנם, יש מהנ״ל שכתבו להחמיר רק כשהחתן אינו שם. ואין ראי׳ בהיפך. גם מקום לדחוק בכמה מדברי הראשונים שלשון חתן וכלה לאו דוקא. ועוד, שכמה מהנ״ל כ״כ רק מספק.

ולאידך גיסא, בר״ן מפורש להקל. והב״ד בב״י אה״ע סב. וכ״ה במאירי סוכה שם. ורבו האומרים כך. וכ״כ ביש״ש כתובות א, כ, ודייק כן מלשון התוס׳ שנקטו לשון אפילו כלתו עמו. וכ״כ בשו״ת בעי חיי. שו״ת דבר משה א, כט. חסד לאברהם שם. ושם, כשהלכה הכלה לבית השכנה, שגם להריטב”א דבעינן חתן וכלה, די בכך שהיו בשעת הסעודה, וא”צ להמתין לה. [ומדבריו נראה שאף בהלכו החתן והכלה הדין כן]. אמרי דוד אה״ע מא. זבחי צדק החדשות צה. בירך את אברהם עא, לט. התעוררות תשובה אה״ע כו. וראה בדברי שאול חלק לשבעה יח, א, מלשון השו״ע אה״ע סב, י, שי״א ביצא החתן אפילו כלתו עמו והולכים לאכול בבית אחר, אין אומרים ברכת חתנים. ומשמע שבבית חופתו א״צ שהכלה תהא שם. והוא כדיוק היש״ש בתוס׳. ובהגהות רד”ל לפרקי דר”א טז, לב, הוכיח שאליעזר בירך ברכת חתנים לרבקה, ויצחק לא הי׳ שם. וראה ישמח לב סאוויץ א ע׳ רטו, בדעת כמה פוסקי דור האחרון.

ועוד, שיש שנקטו להקל גם כששניהם אינם שם.

וראה שו״ת שבה״ל ח, רפא, שנדחק להתיר לברך בסעודה שלישית שרק החתן וכמה משושביני הכלה נמצאים. וכן המנהג בכ״מ. וכבר דנו במנהג הנ״ל באמרי דוד ושלחן העזר שם. וראה הליכות חנוך ג אה״ע לה. ואין אחר המנהג כלום. ועוד,, שכיון שספק, הרי פשטות לשון הירושלמי מכרעת צד הספק לקולא.

והעירני ידידי הר״ש שליט״א אפל, דל״ש כאן סב״ל, שבמקום מנהג ליכא משום סב״ל. ועוד העיר ממש״כ אדה״ז בשו״ע תלה בקו״א א, לענין אחר, שאף שהט”ז מסתפק בזה אין ספיקו מוציא מידי ודאי של המ”א והחק יעקב, והלכך לא שייך כאן ספק ברכות להקל ועוד שהמה הרבים.

 

 

#53924