שינוי בשינה בת”ב

שאלה:

בשו”ע סי’ תקנ”ה ס”ב מביא שיש מי שנוהג לשכב בארץ בת”ב ומשים אבן. וברמ”א “ויש לאדם להצטער בענין משכבו בליל ת”ב שאם רגיל בשני כרים לא ישכב כי אם באחד” ומביא מנהג להניח אבן. ומסיים “וימעט אדם מכבודו ומהנאתו בת”ב בכל מה שאפשר”.

והנה בספר המנהגים כותב שאין מנהגנו לישן לארץ ולהניח אבן.

ושאלתי מה מנהגנו בנוגע לדברי הרמ”א שיש להצטער לישן בכר אחד כשרגיל בשתים. (אולי אפי’ בלא כר בכלל כשרגיל רק באחד), שהרמ”א כותב זה בלשון ויש להצטער ולא באופן שכתב השו”ע “יש מי שנוהג”.

אשמח לשמוע דעת כבודו ושכמ”ה.

תשובה:

אינו חיוב גמור והכל לפי מה שהוא אדם. והעיקר שימעט בהנאתו באיזה אופן בכל מה שאפשר.

מקורות:

אף שלשון התוס׳ תענית ל, ב ד״ה כל, שחייב לצער וכו׳, וכן לגבי מעוברות נקטו הלשון שאינו חייבות בכל אלה, כפי שהעתיק הרמ״א תקנה, ב – מ״מ משמע שאינו חיוב גמור, ראה חכמ״א קלה, יז. ולהעיר מלשון ערוה״ש תקנה, ג. וראה גם סדה״י במי שלא ניסה בכל אלה. ומצינו בכ״מ נקטו לשון חייב ואינו חיוב גמור מדינא.

ולכאורה מוכח כן גם מזה שהותר למעוברות ומניקות ולחלוש. ויל״ד.

ועוד, שלפמש״כ בביהגר״א תקנה, ג. וראה שם תקנט, י, שהוא מדין כפיית המטה, (וראה מוע״ז ה, שמב) – וראה פס״ד להצ״צ תקנה, ב – הרי לדידן אי״ז מדינא בת״ב, כמ״ש הפוסקים. וראה בארוכה פס״ד שם א ואילך. וראה גם מט״י עייאש שם ב (אבל ראה להלן בדעתו). כה״ח שם ט. והרי גם באבל בימינו אינו מדינא. והאריכו בדין האבל. ואכ״מ. ובביהגר״א תקנה שם שהוא טעם גם לפטור עוברות ומניקות. וכ״כ במשנ״ב בשעה״צ ו. ונראה מדבריו דקאי גם אמיעוט כרים. וא״כ מוכח, שג״ז ממנהגא.

איברא, שבאמת נראה שאין מיעוט כרים שייך כלל לדין כפיית המטה. וראה ביהגר״א שם ד, דיליף לה מזה שצריך למעט בסעודה המפסקת (תענית ל, א). וממילא כמו״כ צריך למעט בהנאותיו בת״ב. ומש״כ בביהגר״א ה, לגבי מעורבות וכו’ מדין כפיית המטה כשאינו יכול, אפשר דקאי אלשון הרמ״א שאין חייבות בכל אלה – והיינו גם בכפיית המטה. ולהעיר שברמ״א שינה מלשון התוס׳, שבתוס׳ כתבו שעוברות ומניקות אינו חייבות כולי האי, שאינם יכולים להצטער בעצמן. ואילו ברמ״א עוברות שאינן יכולין להצטער אינן חייבות בכל אלה. וכמה שינויים יש ביניהם.

אבל ראה מט״י שם, שנראה מדבריו דשאני כפיית המטה שמותרת מן הדין, לפי שהיא ממנהגא, משא״כ מיעוט כרים, ולכאורה כ״מ לחלק גם בד״מ סוסי׳ תקנד. ויתירה מזו, הוא בלשון הגמ״נ ת״ב עה, ומט״מ תשכו. ואכן, איך שנאמר בדין לשכב על הארץ ולשים אבן, אם מדין כפיית המטה כבביהגר״א, או באו״א, משום צער, מפורש יוצא שהוא רק מחומרא. וכ״ה בכלבו סב, מרא דהאי שמעתתא, שר״ש הי׳ מחמיר. וראה פס״ד שם ב. וכן בהגמ״ר מו״ק תתקלד, שיש בנ״א משימין אבן. ואפשר, שצער גדול ביותר הוא, ושאני לן ממיעוט כרים.

אבל מ״מ נראה גם לדברי מט״י, שהעיקר שיהא איזה שינוי, מה שיהי׳, דוק היטב במט״י שם. והוא כנראה ע״פ לשון המשנה תענית דארשב״ג שישנה בסעודה המפסקת. וראה תענית ל, א כיצד משנה וממעט. ובדרישה תקנה, ב כתב בשם הרמ״א שישנה במשכבו. וכ״מ קצת בסו״ד הרמ״א, שבכל גוונא ימעט מהנאתו.

ושו״מ בשו״ת פנים מאירות ב, קנ שהאריך להתיר לאבל לישן ע״ג מטה וכרים וכסתות תחתיו. וכת״ש בזה״ל: ואף שכתב הרמ״א באו״ח סתקנ״ה שיש לאדם לצער בענין משכבו בליל ת״ב, היינו ממדת חסידות וכו׳ לא מן הדין כו׳ נראה דהמיקל בזה לא הפסיד, ובפרט בדורות חלושים כמונו אין כאן חומרא אפילו מצד הדין. ונראה בכוונתו, שגם אם ירצה להחמיר לא הועיל מאומה. וכ״כ לפרש בדעתו בדברי סופרים שפז בעמק דבר לט. ודבריו מסתברים. ונראה פשוט, שסו״ד הפנים מאירות אף דקאי בדין כפיית המטה, כחן יפה גם לענין ת״ב בדין לצער במשכבו. ונמצא שאף ממדת חסידות אין טעם לדבר. ויל״ד קצת. ואת״ל הכי, הוא דלא כשבט יהודה, אא״כ נאמר כנ״ל שעיקר דבריו רק שישנה במשהו.

והב״ד פנים מאירות בברכ״י יו״ד שפז, א. גליון מהרש״א שם. בית עובד דיני כפיית המטה ב. לשון חכמים הלכות אבלות יד, א. שו”ת זרע אמת ג במהדורת אהבת שלום ע׳ תפט. נתיב החיים לדרה״ח רס, א. וראה שו״ת שבו״י א, צ באו״א קצת.

והנה, ביוסף אומץ תתפב: ויש שממעטים בכרים וכסתות. אבל אין מכאן ראי׳, שיל״פ דהיינו לאותם שאין נוהגים כמדקדקים ששוכבים על תיבה ואבנים מראשותיהן, יעו״ש.

וכ״מ לפרש בדברי הרמ״א שהוסיף שיש משימים אבן, אף שנזכר כבר בשו״ע. ונראה שר״ל שא״צ להשים אבן, אלא שיש להצטער במשכבו ע״י מיעוט כרים, אלא שיש שמדקדקים יותר ומניחים אבן. ואולי כוונתו גם שמניח תחת הכר. ראה גם בבא״ח דברים כג.

וראה שו״ת אול״צ ג, כט, יט, שטוב לעשות כן אא״כ אינו יכול להירדם.

גם משמע שא״צ להחמיר רק למעט כר אחד ברגיל בשנים. אבל לא לישון על כר בכלל צער רב הוא וא״צ לצער עצמו כ״כ.

ולהעיר עוד, שכר היינו מה ששוכב עליו, המזרון, ולא כרגיל לפרש מה שנותן מתחת לראשו. אבל ראה יפ״ל ב, תקנה, א. כה״ח שם י. אול״צ שם. וכ״ה ביוסף אומץ שם.

#53128