כמה שאלות בדיני טבילת כלים

שאלות:

בנוגע לטבילת כלים:

א. מה הטעם ע”ז שכתב כאן [שאלה יד] שכשקונה כלי מישראל וגוי שהיה שלהם בשותפות אינו טובל בברכה, הרי סוף סוף הוא קונה מגוי?

ב. ראיתי גם שכתב שם [שאלה ו] שכשקונים בקבוק משקה, מים, מלפפונים חמוצים וכיו”ב – מזכוכית, אין להשתמש בכלי פעם שניה ללא טבילה.

הרי לכאו’ יש מעשה רב שכ”ק אד”ש היה מוסיף תמיד משקה (או יין) לתוך בקבוקי המשקה בזמן ההתוועדות, ומפי השמועה שהורה כמ”פ להוסיף משקה להבקבוק לפני שנגמר ע”מ שיספיק לכל המשתתפים וכו’. האם אפשר ללמוד משהו ממעשה רב זה?

ג. בנוגע לאחיזת הכלי בשעת הטבילה, שמעתי שיש ‘לעזוב’ הכלי עכ”פ לרגע. האם יש מקור לזה?

מענות:

א. אכן, עד”ז כתב הש”ך סי’ קכ סקכ”ו שחייב טבילה מדינא וכתבו כמה אחרונים דהיינו בברכה. ואע”פ שבד”כ ההלכה כהש”ך ובנדו״ד להצריכו טבילה, לענין ברכה ספק ברכות להקל אא״כ רובו של גוי. ובהקדם שגם בדברי הש״ך לא כו״ע מודו – ראה ט״ז קכ, יב ד״ה ומ״ש. שם יג (לגבי אומן. אבל י״א שלפ״ז גם בבעלות דתליא ברוב). פר״ת קכ, יב-יג. חדרי דעה קכ, י. שו״ת שו״מ מהדו״ק ב, עג. שפ״א חידושים ליו״ד קכ, י. מנחת שלמה תנינא ב, סח. אשרי האיש יו״ד ט, לד. הליכות עולם ז ע׳ רנט ד״ה ומעתה.

ועוד שבנדו״ד גרע טפי ממש״כ הש״ך, דשאני יהודי שקנה חלקו מהגוי השותף, שעבר מטומאת גוי לרשות ישראל. משא״כ בקונה כלי שמעיקרא הוא ברשות יהודי וגוי.

ובפרט בימינו שעיקר הבעלות היא של מניות.

ולהעיר שלהסברא בלקו״ש יח ע׳ 363 שחובת טבילה תלוי לא רק בבעלות אלא באפשרות איסור – אפשר שצריך להטביל בברכה. וילע״ע.

ב. אי אפשר להוכיח מזה כלום. ומכמה טעמים. ומהם שלכמה דעות אין זה בגדר השתמשות חדשה.

וכמה אופנים לבאר ההיתר. וראה בשו״ת מהרי״ל דיסקין קו״א ה, קלו, לענין ההשתמשות בכלל, ושאין חיוב לרוקנו כיון שאי״ז מעשה השתמשות, והוא בגדר שוא״ת. ויש שהוסיפו להתיר גם במחזיר השיריים לבקבוק – ראה קובץ מבית לוי יו״ד ע׳ קמו. ועוד.  ובאו״א, ראה מש״כ בעל שרידי אש בקובץ המאור, כסלו תשט״ו, שאכן מחוייב לרוקנו, אלא שאין זמן מוגבל לכך, ומותר לאכול את המאכל מתוך הכלי בשעת הריקון, ולכן השימוש המתמשך בצנצנת אינו נחשב שימוש בכלי קודם טבילה, אלא רק דרך איטית של ריקון התכולה מתוך הכלי. וגם בשופך לתוך הבקבוק משקה שלא הי׳ בתוכו מעיקרא כתבו להתיר מכמה טעמים. ומהם, שאין דרך להשתמש בו באופן קבוע – ראה מנח״י ליקוטי תשובות סח. שו״ת אג״מ יו״ד ג, כג. ועוד שכיון שאין בדעתו להשתמש בו ככלי,  ה״ז כאילו משתמש בכלי סעודה בדרך עראי לסעודה – ראה שו״ת מנח״ש ב, סו. ועוד שהכלי בטל לגבי האוכל, כ״כ אאזמו״ר בשערים מצוינים בהלכה לז, ח, ע״פ עירובין סו, ב. וכ״כ בשו״ת אגמ יו״ד ב, מ. וצו, שאין בדעתו לקנות הכלי דאיסורא לא ניחא לי׳ וכדמוכח גם מזה שזורקו אחרי שנתרוקן – ראה שו״ת פרי השדה ג, קט. חלקת יעקב ב, נז. וי״א שבאופנים מסויימים הוא ככלי הנעשה ע״י ישראל, והיינו כשאינו בר שימוש לפנ״ז, ראה שו״ת חלקת יעקב שם. הכשרות ד הע׳ פ בשם הגרשז״א. (ויש שהקלו בדיעבד עכ״פ במאכל יבש, כאשר הכלי אינו מסייע לאכילה אלא רק לדרך ארץ. וידוע מה שחידש הגרשז״א, שבכלל אין איסור לאכול מתוך כלי כשהמאכל כבר מונח בתוכו, שאינו משתמש בו ככלי ורק נוטל המאכל מתוכו, ראה טבילת כלים ד הע׳ יד. ובד״כ גם אינו בגדר כלי סעודה רק לאיחסון – ראה מסגרת השולחן לז, ו. תשוה״נ א, תמז. שש״כ ט הע׳ מט).

והמדובר אצלנו הוא רק בנגמר תכולתו ומייחדו מעתה לשימוש חוזר, וכש״כ שימוש חוזר קבוע, שכמה מהיתרים הנ״ל ליתנייהו. ורבו הדעות  בענין זה מן הקצה אל הקצה – ראה הנסמן בפסקים ותשובות קכ ובהע׳ 242. ולהעיר מקצוה״ש ה, קמו בבדה״ש ט.

ועיקרי הדברים, שכלי שנעשה מתחילתו להחזיק המאכל בלבד ולאחר גמר השימוש נזרק, אינו מקבל תורת כלי, אף שראוי מצד עצמו לשימוש חוזר.  וראה שו״ת אג״מ יו״ד ג, כג, ע״פ רמב״ם כלים ב, א. אבל התם מיירי  בכלי העשוי מלפת ואתרוג, שאינו בר קיימא מצ״ע. אמנם, כ״ה בחותל של תמרים שברמב”ם כלים ה, ו (ע״פ משנה כלים טז, ה. וראה בר״ש שם. תוספתא כלים ב״מ ו), שגם כלי גמור כיון שדעתו להשתמש בו עד גמר תכולתו ואח״כ להשליכו – אינו מקבל טומאה. ובמשנה ובתוספתא שם. מבואר שחותלות ראויים לשימוש חוזר. (ובשו״ת מנח״י ה, לב, הביא השואל מדין קרן שברמב״ם שם. ואין ראי׳ לכלי גמור מצ״ע). ואף להדעות שאין גדר טבילת כלים כדיני קבלת טומאה (ונגע בזה במנח״י שם. ואכ״מ), בנדו״ד שאני שאינו דין מיוחד בטומאה, אלא בגוף שם כלי, וממילא גם לענין טבילת כלים אין בו תורת כלי. ומינה, שגם כלי גמור, אם תחילת יעודו אינו אלא להחזיק המאכל עד שיוציאו ממנו ולאחר מכן להיזרק, הרי  שמתחילת ברייתו מיועד לתשמיש עראי בלבד, ואין עליו תורת כלי. וכל זמן שהצנצנת משמשת למטרה שלשמו נוצרה, להחזיק המאכל עד שייגמר – אין עליה שם כלי, גם אם לפעמים מחזירים לתוכה שיריים. אמנם, לעומת זאת, כאשר המאכל נגמר, ומעתה מחליט לייחדו לשימוש רב פעמי ולהשתמש בו ככלי איחסון קבוע, נפקע ההיתר, וכדין קרן, שאם חשב עליה מקבלת טומאה.

ג. כן השמועה בשם כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ ראה במצו”ב. וראה דרכ״ת קצח, ל. וכ”ה בש”ך סי’ קכ סק”ו. ואע”פ שכותב בסגנון של צ”ע, פירושו שכן נקט להלכה. וכ”ה בפתחי תשובה סק”ה. וראה גם בכנה״ג קכ בהגב״י סק״ו. אלא שהעירו שהש״ך סותר לדבריו בהל׳ נדה קצח, לא. (וגם להרבה דעות אין בקיאין ברפוי – סד״ט קצח, נז. ועוד. אלא שי״א שאין ללמוד להחמיר מנט״י וטבילת נדה לטבילת כלים – פת״ש שם. לבושי שרד חי׳ דינים ליו״ד פח, קצח. שו״ת מהר״י תומארקין ד. וראה הנסמן שם בהערת המהדיר, ובטהרת הבית ג דיני חציצה ב).

ויש להעיר שיש הפתרון להחזיק הכלי בשני ידיים מתחת למי המקוה ואז לעזוב הכלי ביד אחת בכל פעם. כ”כ הלבוש קכ ס״ב (ומובא בט”ז שם) ומועיל אפילו להש”ך – ראה ש״ך ז. מטה יהונתן קכ, ב. חי׳ חת״ס שם. וראה שו״ת הצ״צ יו״ד קנח, ח.

#26186