כמה שאלות בדיני טבילת כלים

 

שאלות:

בנוגע לטבילת כלים:

א. מה הטעם ע”ז שכתב כאן [שאלה יד] שכשקונה כלי מישראל וגוי שהיה שלהם בשותפות אינו טובל בברכה, הרי סוף סוף הוא קונה מגוי?

ב. ראיתי גם שכתב שם [שאלה ו] שכשקונים בקבוק משקה, מים, מלפפונים חמוצים וכיו”ב – מזכוכית, אין להשתמש בכלי פעם שניה ללא טבילה.

הרי לכאו’ יש מעשה רב שכ”ק אד”ש היה מוסיף תמיד משקה (או יין) לתוך בקבוקי המשקה בזמן ההתוועדות, ומפי השמועה שהורה כמ”פ להוסיף משקה להבקבוק לפני שנגמר ע”מ שיספיק לכל המשתתפים וכו’. האם אפשר ללמוד משהו ממעשה רב זה?

ג. בנוגע לאחיזת הכלי בשעת הטבילה, שמעתי שיש ‘לעזוב’ הכלי עכ”פ לרגע. האם יש מקור לזה?

 

מענות:

א. אכן, עד”ז כתב הש”ך סי’ קכ סקכ”ו שחייב טבילה מדינא וכתבו כמה אחרונים דהיינו בברכה. ואע”פ שבד”כ ההלכה כהש”ך ובנדו״ד להצריכו טבילה, לענין ברכה ספק ברכות להקל אא״כ רובו של גוי. ובהקדם שגם בדברי הש״ך לא כו״ע מודו – ראה ט״ז קכ, יב ד״ה ומ״ש. שם יג (לגבי אומן. אבל י״א שלפ״ז גם בבעלות דתליא ברוב). פר״ת קכ, יב-יג. חדרי דעה קכ, י. שו״ת שו״מ מהדו״ק ב, עג. שפ״א חידושים ליו״ד קכ, י. מנחת שלמה תנינא ב, סח. אשרי האיש יו״ד ט, לד. הליכות עולם ז ע׳ רנט ד״ה ומעתה.

ועוד שבנדו״ד גרע טפי ממש״כ הש״ך, דשאני יהודי שקנה חלקו מהגוי השותף, שעבר מטומאת גוי לרשות ישראל. משא״כ בקונה כלי שמעיקרא הוא ברשות יהודי וגוי.

ובפרט בימינו שעיקר הבעלות היא של מניות.

ולהעיר שלהסברא בלקו״ש יח ע׳ 363 שחובת טבילה תלוי לא רק בבעלות אלא באפשרות איסור – אפשר שצריך להטביל בברכה. וילע״ע.

 

ב. אי אפשר להוכיח מזה כלום. ומכמה טעמים. ומהם שלכמה דעות אין זה בגדר השתמשות חדשה.

וכמה אופנים לבאר ההיתר. וראה בשו״ת מהרי״ל דיסקין קו״א ה, קלו, לענין ההשתמשות בכלל. והוסיפו להתיר גם במחזיר השיריים לבקבוק – ראה קובץ מבית לוי יו״ד ע׳ קמו. ועוד. וגם בשופך לתוך הבקבוק משקה שלא הי׳ בתוכו מעיקרא כתבו להתיר מכמה טעמים. ומהם, שאין דרך להשתמש בו באופן קבוע – ראה מנח״י ליקוטי תשובות סח. והמדובר אצלנו הוא רק בנגמר תכולתו ומייחדו מעתה לשימוש חוזר, וכש״כ שימוש חוזר קבוע. ורבו הדעות בענין זה מן הקצה אל הקצה – ראה הנסמן בפסקים ותשובות קכ ובהע׳ 242. ולהעיר מקצוה״ש ה, קמו בבדה״ש ט.

 

ג. כן השמועה בשם כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ ראה במצו”ב. וראה דרכ״ת קצח, ל. וכ”ה בש”ך סי’ קכ סק”ו. ואע”פ שכותב בסגנון של צ”ע, פירושו שכן נקט להלכה. וכ”ה בפתחי תשובה סק”ה. וראה גם בכנה״ג קכ בהגב״י סק״ו. אלא שהעירו שהש״ך סותר לדבריו בהל׳ נדה קצח, לא. (וגם להרבה דעות אין בקיאין ברפוי – סד״ט קצח, נז. ועוד. אלא שי״א שאין ללמוד להחמיר מנט״י וטבילת נדה לטבילת כלים – פת״ש שם. לבושי שרד חי׳ דינים ליו״ד פח, קצח. שו״ת מהר״י תומארקין ד. וראה הנסמן שם בהערת המהדיר, ובטהרת הבית ג דיני חציצה ב).

ויש להעיר שיש הפתרון להחזיק הכלי בשני ידיים מתחת למי המקוה ואז לעזוב הכלי ביד אחת בכל פעם. כ”כ הלבוש קכ ס״ב (ומובא בט”ז שם) ומועיל אפילו להש”ך – ראה ש״ך ז. מטה יהונתן קכ, ב. חי׳ חת״ס שם. וראה שו״ת הצ״צ יו״ד קנח, ח.

 

 

#26186