Can young children learn a Brachah part at a time? For example, to say the first couple of lines of Asher Yatzar, repeating after the teacher word by word. Once they’ve mastered this, to add on another line and so forth.

Both from a Halachic perspective, as well as a Chinuch perspective, it would be better to teach the full Brachah, with the teacher saying word by word and the child repeating (even if they don’t say every word). This way they learn that there is only one Brachah and there are no shortcuts.

If the child is older and should be able to say the full Brachah and is not pronouncing it correctly, the teacher may ask them to say the line over and over again so that they learn how to pronounce it properly. In this case, Hashem’s name should not be repeated.

 

Sources:

מחלוקת באם ברכה לבטלה דרבנן או מה”ת. ויל״ע בטעם ההיתר לברך משום חינוך, למ״ד שאיסור ברכה לבטלה דאורייתא (ראה ריטב״א ר״ה כט, ב בטעם שהותר לפרוס לבניו וב״ב לפי שברכה לבטלה דרבנן), אם הפי׳ הוא שהתירו ברכה לבטלה, או שאינו בגדר ברכה לבטלה כשנעשה לחינוך.

ובפרטיות, מצינו בטעמא דמילתא שהוא כמו שמברכים על כל מצות דרבנן (ראה ערוך לנר ר”ה לג, א. וראה שו״ת חקרי לב יו״ד קמה, שאינו לבטלה לפי שהוא לצורך מצות חינוך). גם י״ל  שבמקום חינוך מצוה אין איסור ספי׳ בידים (וכ״מ קצת הטעם בתוס׳ ר״ה עירובין צו, ב ד״ה דילמא. ובתוס׳ ר״ה לג, א ד״ה הא. וראה שו״ת חת״ס או״ח פג). ואולי משום עת לעשות לשם הפרו תורתך, דאל״כ לעולם לא ילמדו כהוגן.  וראה משנ״ב רטו, יד:  שהרי על  כרחך אנו צריכים ללמוד עמהם כדי לחנכם בלימוד התורה ובקיום המצות. וראה שו״ת עטרת מרדכי זלבוביץ מערכה טו (קמג, ב). כתר אפרים טכורש כב. ( ולהעיר מאג״ק אגרת תקג, בטעם האיסור בגדולים לפי שאפשר ללמדם בזמן החיוב, משא״כ בקטן שבכל עת פטור הוא. ואיכא למשמע מן הדא, שלא הותר רק בדאא״פ באו״א). ולהעיר, בטעם שמותר גם לאחר, שהוא מצד חינוך המוטל על האב, שהאב מקיים מצות ולמדתם ע״י אחר.

[ולהעיר מהשקו״ט כעי״ז בטעם שמברכים ומתפללים של יו״ט ביוט״ש, ש מפורש הטעם בגמרא שבת כג, א: כי היכי דלא לזלזולי בה. והובא ברמב״ם בהל׳ חנוכה פ״ג ה״ה.  ובהסברת הענין, או לפי שברכה לבטלה דרבנן – ראה שטמ״ק בשם ריטב״א ביצה ד, ב. וגם להאומרים שהוא דאורייתא – לפי שכך תיקנו חכמים ואינו לבטלה – ראבי״ה תשיז. (ושם לכאורה חייב מה״ת בלא״ה),  וכדמוכח מזה שגם מי שיודע מתי שקידשו החודש חייב ביו״ט שני. וראה ביהגר״א או״ח סי׳ תקלט סי״א. חידושי חת״ס שבת שם].

ונפק״מ בנדוננו, אם אפשר לברך כשאינו נוסח הברכה כהוגן, דלהסברא שהוא כברכה על שאר מצות דרבנן, מקום לומר – אף שאין   הכרח גמור – שצריך להיות במטבע שטבעו חכמים (חוץ ממה שהתקינו  נוסח מיוחד כמו בריך רחמנא וכה”ג).

 ויש להוסיף, שלא התירו רק לברך ברכה שאינה צריכה או לבטלה, משא״כ באופן כזה, שאינו מברך כהוגן, ה״ז ש״ש לבטלה, וחמור טפי (לתוס׳ שברכה לבטלה אסור רק מדרבנן והזכרת ש״ש לבטלה אסור מדאורייתא. אבל לרמב״ם י״א שברכה לבטלה מדאורייתא, והזכרת ש״ש רק באיסור עשה).

[ונוסף לזה, כמו שכתבנו בפנים, שיש בזה משום חינוך ג”כ].

ולהעיר, דלא בכל גווני מיקרי להתלמד להתיר ברכה והוצאת ש״ש לבטלה. וראי׳ מהשקו״ט, אי מותר לקטן לברך על לולב השאול          ביוטש״ג, דלכאורה י״ב משום חינוך שמתלמד – ראה בכורי יעקב תרנז, ד.. ובברכ״י תרנח כ׳ הטעם, שאין אנו מצווין להפרישו. ומשמע שאסור לומר  לו בהדיא לברך משום איסור ספי׳, ראה שד״ח כללים מערכת ל, כלל קמא, עה. וה״ט שאי״ז שעת הלימוד גופא. וראה שו״ת משיב דבר מא. והארכנו בזה במק״א. ראה כאן באתר.