Simcha in the final moments of Golus

 

Question:

A Chabad guy sends me a daily inspiring message about Moshiach. Today, this is what he sent:

”Since the leader of the generation, who is Moshiach, has been fully revealed, we can already rejoice as allowed only in the time of Geula (11 Elul 51)”.

When I inquired him whether the law actually is different and how I was to understand this message, he suggested that I asktherav.com.

 

Answer:

AskTheRav cannot take responsibility for messages that other people send out. However, below are some very general observations about the matter.

 

Sources:

לכל לראש, כבר כתבו כו״כ שאינו איסור גמור, כ״א ממדת חסידות – ראה בית האוצר כלל קפט. בן יהוידע ברכות לא, א. שו״ת תורה לשמה קג. שד״ח ז כללים מערכת האל״ף פאת השדה קנה. והקדימום במקו״ח להחו״י או״ח ב. ועוד. וכ״מ קצת בפירש״י נדה כג, ב ד״ה לידי. (וראה מהר״ץ חיות שם). וראה גם עינים למשפט ברכות שם אות א במה שהשמיטו הרמב״ם והסמ״ג. (ולהעיר מרמב״ם יסוה״ת ה, יא דמוכח שלהרבות בשמחה אינו איסור. ולאידך, ראה פיה״מ ברכות ט. ועוד הוכיחו בדעת הרמב״ם. ואכ״מ). ולהעיר משערי תורה (ביבאס – תר״מ) סז, א. אבל ראה בדה״ב יו״ד קנז. וראה שו״ת שלמת חיים תתפו-ז.

ובכלל, כבר כתבו הפוסקים שנהגו להקל בזמנינו בכמה מדיני זכר לחורבן (אף שצ״ב הטעם ונתקשו בזה בכ״מ) לך נא וראה שכמעט בכל הדינים בסימן זה בשו״ע – או״ח סי׳ תקס – נהגו היתר, כמו בשיור אמה על אמה, שמיעת כלי זמר, ועוד ועוד. ואכ״מ. וגם בד״ז כתבו ליישב המנהג בכמה אנפי (ומהם: שאסור רק בזמן מרובה עם אחרים, ורק בהרמת קול, כשבא בהכרח כשרואה דבר הבמביא לידי שחוק, וכה״ג טובא. וראה יוסף אומץ תתצא. דרך פקודיך הקדמה ד, כב. ערוה״ש או״ח תקס, ח. שערים מצויינים בהלכה לאאזמו״ר כט, ו). וראה יעיר אזן להחיד״א בעין זוכר מערכת האל״ף קיז ובשו״ב שם טז: דרובא דעלמא לא זהירי. וראה שו״ת שלמת חיים תתפד: שאין נזהרים בו רובא דאינשי.

ולגופו של ענין, ובהקדם שהדברים שהועתקו כאן הוא תירגום בלתי אחראי מרשימת השומעים של שיחת קודש ולא הוגהה על ידו. והרי כמה פעמים מסר לנו רבינו שלא לסמוך על דברים שלא הוגהו על ידו. ובענין זה בפרט – הרי, בכו״כ שיחות קודש, הן לפנ״ז (גם ימים אחדים לפנ״ז) והן לאח״ז, הובא בפשטות דין זה שאסור למלא פיו שחוק בעוה״ז, ושרק בזמן הגאולה מותר.

וגם במה שהועתק כאן – הנה, בספר השיחות תנש״א, ששם נדפסו השיחות באופן רשמי ומוגה, ונחתום בטבעת המלך, מובא שיחה הנ״ל, ומודגש שם (ח״ב ע׳ 808) להדיא, שזהו ״מעין ודוגמא והכנה״ לשלימות השמחה דלעת״ל.

ועוד ילה״ע, ממש״כ במנורת המאור נר ב כלל ח חלק ב פרק ב. שלמרות שארז״ל שאין למלא פיו שחוק בעוה״ז מ״מ כשהיו החכמים מסתכלים בבירור נחמת ירושלים היו שמחים ושוחקים. וראה כעי״ז בשו״ת שבות יעקב קפב. [וראה שו״ת משנה שכיר או״ח ב, ב ע״ד מנהג החסידים ואנשי מעשה בחתונות לפי שהוא מעין שמחת הגאולה. וראה שם קמט. ולהעיר שגם בשיחה הנ״ל מודגש שהמדובר בקשר ובשייכות לשמחת חתן וכלה].

והן הן הדברים, שתקות הגאולה גורמת שמחה כבר מעתה.

וכפשוט – שהמדובר כאן רק באופן המותר ע״פ שו״ע, (כגון בשמחה של מצוה להמתירים, ובל׳ הזהר ח״ג נו, א: ״במילי דאורייתא ובפקודי דאורייתא״. וי״א שבחפצי שמים ה״ז רק מילתא דחסידותא – ראה עד״ז בקדושה וברכה לבעל סמיכת חכמים ברכות שם. ובאו״א, שהותר בהם רק שמחה יתירה ולא מילוי פיו שחוק. וכן בהנחת תפילין – שנזכרו דברי הגמרא בזה בשיחה הנ״ל בחדא מחתא – וכיו״ב. וראה שו״ת צפיחית בדבש שאלוניקי תר״ח) מ, להתיר בפורים (עפ״ד תר״י) משום פרסומי ניסא. ולהעיר מדברי השד״ח א כללים מערכת האל״ף שכו: דאיסור קיל הוא מסתיין לאסור לדבר הרשות הבו דלא לוסיף עלה גם לדבר מצוה).

וראה עד״ז בשל״ה פ׳ בשלח, שצריך לשמוח לפני הנס והגאולה, על העתיד, ו״יקדימו לשורר מיד ויהיו בחוזק אמונתם כאילו נעשה״.

 

 

#2799